חניכות שמשתובבות

אהלן.

תראי, הציפייה של מדריכים להגיע לרמה גבוהה למדי של ציות מצד החניכים ברורה ומובנת. מצד שני כדאי לזכור שני דברים: תנועת הנוער מעצם טיבעה מוגדרת כמסגרת בלתי פורמאלית, שהגבולות בה באופן כללי וגם אלו שבין החניכים למדריכים – נתפסים לעתים (גם על ידי החניכים) כגמישים יותר ממסגרות כמו ביה"ס. הנקודה השנייה היא שמדריך מאד מוגבל במימוש הסמכות שלו. כל מי שניסה לחפש דרכים להעניש חניכים או להרתיע אותם מלעשות דברים מסוימים, גילה ברוב המקרים שחוץ מלצעוק ולעשות פרצופים אין לו הרבה אופציות...
המסקנה שעולה מכך היא לא שהמדריכים צריכים לוותר מראש ולאפשר אי סדר וחוסר ציות, אלא שכדאי להם לנסות ולהשיג שיתוף פעולה באופן שגרתי ולבנות אותו בהדרגה. במובן הזה, יצירת היכרות משמעותית ואמון עם החניכים הם לא רק כלי חשוב לתכנון אפקטיבי של הפעילות החינוכית, אלא גם מכשיר שיותר ומאפשר יותר שיתוף פעולה של החניכים ולכן ממילא גם יותר ציות.
מסקנה נוספת, שגם יותר קשורה לשאלה שלך, היא שכדאי למדריכים "לבחור את הקרבות שלהם בתבונה". כיוון שממילא גבולות הציות עמומים, כל קונפליקט רק מפנה אליהם עוד תשומת לב והתעניינות. כיוון שילדים ובני נוער נוהגים להקדיש הרבה אנרגיה לבחינת הגבולות שלהם, הרי שכל קונפליקט שנוצר מסיט את הפעילות וההתעניינות למעין "הורדת ידיים" כוחנית. לכן המטרה שלך, כמי שהסמכות שבידיה עמומה וגמישה, היא בראש ובראשונה לצמצם ככל האפשר חיכוכים ועימותים, כיוון שהגדרת התפקיד וההכשרה שלך לא מאפשרים לך להתמודד איתם בקלות.
אז איך אפשר לעשות את זה?
דבר ראשון, כדאי לנסות ולהבין למה בכלל החניכות החמודות שלך רודפות אחרי המדריך (החמוד?) ההוא? על פי התיאור שלך נראה שזה לא משהו מקרי וחד פעמי. האם נוצר ביניהן לבינו איזה קשר? האם הן סתם מחבבות אותו? אולי זה רק כדי לעצבן אותך ולבדוק איך את מגיבה? יש המון אפשרויות, וכדאי לך ולשותפתך לנסות "להיכנס לראש" של החניכות ולנסות להבין באמת מה עומד מאחורי הסיפור הזה דרך העיניים שלהן.
בהמשך לכך, כדאי אולי לבדוק מה אותו מדריך יכול לעשות כדי לסייע לכן ומה החלק הפעיל שלו ביצירת התופעה. האם כשהן באות אליו הוא שמח ומשועשע או שהן בכלל מעצבנות אותו? האם הוא מקדיש להן תשומת לב או שהוא בכלל לא מתייחס אליהן? כיוון שהמדריך הוא חלק מהעניין כדאי לשתף אותו ולבחון את הסיפור ביחד איתו. לצורך הדוגמא, ייתכן שתסכימו שלושתכם שבפעם הבאה שהן תבואנה אליו הוא יסביר להן שהוא כרגע מעביר פעולה ושהמדריכות שלהן מחכות להן, ואז לא יתייחס אליהן בשום צורה. בהנחה שזה הפתרון הטוב ביותר לדעתכן, תזדקקו לשיתוף הפעולה שלו.
ועוד מחשבה: מה בעצם הדבר שמפריע לך ביותר בהתנהגות שלהן? האם זה חוסר צניעות מסוג כלשהו? האם כיוון שזה מפריע לפעולה? קשה לי להניח שילדות בכיתה ג' שמפטפטות כמה דקות עם מדריך יוצרות זעזוע משמעותי ברוח וערכי התנועה. גם אם העניין גורם להפרעה בפעולה, אני לא בטוח שזה מאוד נורא, כל עוד הן מודעות להשפעה של השוטטות שלהן על משך הפעולה. בהנחה שלא קורה במרדף שלהן אחרי אותו מדריך משהו מאוד מסעיר ומעניין (ואם כן, זו עוד סיבה לדבר איתו על זה...), קשה לי להניח שזה "יחזיק" הרבה זמן. חוץ מזה אפשר לסדר ששתי הקבוצות יקיימו פעילות במרחק מסוים זו מזו, לפחות לזמן מה.
מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שנקודת המבט הטובה ביותר לתכנון הפעילות בסניף ובקבוצה ופתרון בעיות עם החניכים הוא בראש ובראשונה להסתכל על המבט מנקודת מבטם (בלי צנזורה!) ולנסות להבין מה לוקח אותם להתנהגויות ופעולות מסוימות. הדבר השני הוא לנסות ולפעול בדרכים שמונעות עימות ישיר ביניכם לבין החניכים. את מעט הסמכות שיש לכם כדאי להקדיש עד כמה שניתן לנושאים מהותיים קריטיים ועקרוניים מאוד. אם תעשו שימוש מרובה ומתמשך בנזיפות, פקודות, צעקות או פרצופים נעלבים, אתם עלולים לגלות שבעצם אחוז ההקשבה והציות בקבוצה רק הולך ויורד. אפשר גם, למשל, לפתוח את הפעולה בהסבר, ולשקף לחניכות את העמדה שלכן בעניין. אתן יכולות להסביר שהמנהג שלהן לוקח חלק מהזמן של הפעולה וגם של הפעילויות האחרות והמשחקים, וגם שאתן רואות אותו כבלתי ראוי, ומבקשות מהן לא לעשות את זה. אמירות כאלה, שבאות משתיכן, ומושמעות ללא הטחת ביקורת או פקודות, יכולות להשאיר איזה רושם. אפשר גם לעשות שיחות אישיות בעניין עם חלק מהבנות. כמובן שעליכן לבחון כל הצעה שהעליתי כאן בהקשר של הקבוצה ושלכן עצמכן, ולבדוק האם זה מתאים ויעיל לדעתכן.
לסיכום: הזיהוי (המוצדק) של החניכים שהסניף הוא ייחודי בכוח שהוא מאפשר להם חופש פעולה רחב ללא אפשרויות רציניות של ענישה יוצר לפעמים מצבים מוזרים והזויים, שחלק מהכיף בהם מבחינת החניכים הוא עצם פריצת הגבולות ותחושת הכוח והעצמאות. כל עוד לא מדובר בבעיות חמורות וקריטיות (ולדעתי המקרה שלכן איננו כזה, למרבה השמחה), כדאי לא להיכנס למשחק הכוחות עם החניכים אלא לנטרל אותו ללא הפעלת כוח בדרכים שונות. טקטיקה כזאת, בשילוב עם ובדגש על עבודה מתמדת ומושקעת על בניית אמון ויחסי הדדיות עם החניכים, יכולה "להוציא את העוקץ" מהתענוג של בחינת הגבולות, וזאת מסיבה פשוטה: יחסי אמון איכותיים הם מצרך די נדיר בחייהם של לא מעט ילדים, במיוחד כשמדובר על אמון עם גורמים מחנכים. במובן הזה יש לכן הזדמנות להציע לחניכות משהו מאוד ייחודי ש"שווה" הרבה יותר ממשחקי חתול ועכבר. זה אמנם דורש מכן הרבה עבודה וסבלנות, אבל בה בעת מאפשר לכן להגיע להישגים הרבה יותר משמעותיים בהדרכה.
הרבה הצלחה!
אוהד
Nuvy23@gmail.com