חניכות שבט נעלה מפסיקות להגיע לפעולות

מדריכה יקרה – שלום.


התגובה הראשונה שעולה מקריאת השאלה היא: וואו! נדמה שיש כאן חומר לסמינריון הדרכה שלם, לפחות. ובאמת, את נוגעת בכמה נושאים מאוד מהותיים שמעסיקים מדריכים רבים. אז בתור התחלה ננסה לתמצת את נקודות והבעיות שאת מעלה, וכך גם ללמוד משהו על הקשר ביניהן:

1. חוסר מוטיבציה של החניכות להגיע לסניף.
2. לבטים לגבי סוג הפעילות שכדאי להעביר להן.
3. קשר אישי לא מספק בינך לבין החניכות.


אז אם נסתכל לרגע על שלוש הנקודות הללו מהסוף להתחלה, נקבל סכמה די כללית של שלבי ההדרכה ובניית הקבוצה: בשלב הראשון, כינון קשר אישי עם החניכות. בשלב השני, הגדרת מטרות לקבוצה ולפעילות החינוכית והחברתית בה. כששני השלבים הללו מתממשים, אנחנו יכולים לצפות למוטיבציה לא רעה מצד החניכות. לגבי השאלה הספציפית, אפשר להצביע על שני עניינים מרכזיים שדרכם אפשר לפעול לשיפור המצב.


[1. קשר ותוכן: היכרות מעמיקה תוכנים רלוונטיים]
גם פיתוח הקשר האישי וגם הכנת פעולות מעניינות, שתיהן מטרות שעוברות בהכרח דרך התחברות לעולמן הפנימי של החניכות, ולמה שנחשב בעיניהן רלוונטי, מעניין, מטריד, חשוב או אקטואלי, גם אם מדובר בנושאים שבעינייך, המדריכה, נראים לגמרי משעממים, תפלים, אוויליים ודביליים. אלא שאת, כמדריכה שכפי הנראה לא נכנסה ממש כרגע לתפקיד אלא משמשת בו מזה זמן מה, מתקשה – ובצדק – לעשות "ריסטארט" ולהתחיל מחדש את היחסים עם החניכות. תמיד קשה יותר לתקן יחסים קיימים מאשר להתחיל יחסים חדשים, בלי משקעים ובלי סטיגמות. קשה – אבל לא בלתי אפשרי. את יכולה להתחיל את המהלך מהחניכות שאליהן את יותר מתחברת ושהקשר שלך איתן יותר הדוק. רוב האנשים שמחים לדבר על עצמם. הם אולי לא פותחים את הלב בפני כל אחד ומתחילים לחשוף את כל המחשבות והרגשות הכי כמוסים שלהם בפני זרים, אבל זה גם לא מה שאנחנו מחפשים. לפחות בשלב הנוכחי, המצוד שלך הוא דווקא אחר הטריוויאלי, אחר מה שנתפס כשגרתי, יומיומי ורגיל. ובתחום השגרתי הזה, מרבית האנשים שמחים כשמישהו שואל אותם "מה נשמע" לא כשאלה רטורית אלא כהתעניינות ידידותית וחביבה. גם תשובות כאילו סתמיות כמו "אל תשאלי, המורה המעצבנת שלנו עשתה בוחן פתע ואני בכלל לא הייתי מוכנה, אוף!", או "מצאתי חצאית מהממת בקניון, ואז התאמתי לה צמיד מה זה מגניב!", הן מעולות מבחינתנו. הן פותחות ערוץ תקשורת שמאפשר לנו ללמוד על האדם שמולנו ולנהל איתו שיח יחסית פתוח ושגרתי. כשאנחנו מקשיבים בעניין גם לדברים הקטנים שהאנשים (החניכים) שמולנו מספרים, מקפידים להגיב באמפתיה ובהתעניינות (למשל באמצעות שפת גוף מתאימה ושימוש בשאלות המשך), ונמנעים משיפוטיות או ביקורת, אנחנו בעצם נוטעים בהם תחושת ביטחון ומאפשרים להם לספר לנו עוד.


השיחות והזמן המשותף שלך עם החניכות, מעבר לחשיבות שלהם לחיזוק הקשר ולצירת אווירה נינוחה, מאפשרים לך גם ללמוד יותר ויותר על מה שמעסיק ומעניין את החניכות שלך, ולא פחות חשוב – להכיר את הסגנון שלהן, השפה, הפעילויות המועדפות וכו´. ואז גם קל לך יותר לגזור מהמידע החשוב הזה תכנים וכלים לתכנון הפעולות. את בהחלט צודקת שהפעולות עצמן אינן המרכיב החשוב ביותר בהדרכה. הן הזדמנות להתכנס סביב פעילות משותפת ולבלות זמן איכות שבדרך כלל יש בו איזה שהוא מרכיב חינוכי או ערכי. ולכן את בהחלט יכולה, במיוחד בתחילת התהליך, לתכנן פעולות שנחשבות כיפיות ומהנות בעיני החניכות שלך. המשימה הראשונה היא יצירת מרחב קבוצתי משותף שכולן מרגישות בו בנוח. על גבי התשתית הזאת ניתן לבנות בהמשך קומות חינוכיות שונות.


[2. ה"צורה": העברת החניכות ממצב של "לקוחות" לעמדה של "יזמיות"]
אז היכרות היא חשובה, והפקת תכנים מתוך ההיכרות חשובה גם היא. אבל מהתיאור שלך עולה סוגיה נוספת. החניכות שלך כבר לא "ילדות קטנות". נראה שגם הן מרגישות את זה, ולא מעוניינות להמשיך בדפוסים שמשקפים דריכה במקום ה"ילדותי" לכאורה (פעולות, צ´ופרים, וכו´). בגיל שמתקרב לכניסה שלהן עצמן להדרכה, יש בהחלט מקום לזרוק אליהן את הכדור ובמקום לספק להן פעולות מוכנות שאת עבדת עליהן, לאפשר להן לשנס מותניים ולארגן בעצמן דברים שנראים להן מעניינים, מהנים וחשובים. בין אם מדובר בפעולות בסניף, יציאה להתנדבות, סיורים במקומות שונים, ערבי גיבוש, טיולים, או כל דבר אחר, את יכולה לשדר לחניכות שלך שאת תשמחי לסייע להן לקחת יוזמה ולארגן יחד איתם דברים שמושכים אותן ומעניינים אותן. הרווח כאן הוא כפול: את מפסיקה להיות ה"אמא" שמתרוצצת סביב החניכות המשועממות בניסיון לשעשע אותן, בעוד הן מביטות בך באדישות ומפהקות. במקום זה את מאתגרת אותן, ומשדרת להן שאת סומכת עליהן ומכירה בהן כבנות בוגרות שמסוגלות לעשות דברים משמעותיים, ולא רק לדדות לסניף מדי שבת ולהקשיב יפה לפעולה של המדריכה החכמה. אגב, זה לא בהכרח עניין של גיל. במקרים רבים יש מקום למהלך דומה גם בקרב חניכים וחניכות צעירים יותר. כשהמדריך הוא זה שעובד קשה כל הזמן והחניכים הם פסיביים לגמרי, בהחלט עלול להתפספס חלק משמעותי מההדרכה, החלק שבו החניך "עובד" ומאותגר לבחון את היכולות והכישורים שלו. נוסף על כך, את מאפשרת לחניכות להעלות בינן לבין עצמן עניינים משמעותיים שמעסיקים אותן, בלי שאת מוכרחה לשמש כמתווכת כל הזמן. כמובן שכדאי שתלווי ותנחי אותן בארגון הפעילות, אבל הדברים והנושאים מגיעים מהן באופן די ישיר. וכך החומר והפעילות הופכים מאוד רלוונטיים לחניכות, והסיכון ל"שעמום" נמוך יותר.


לסיכום: מהתיאור המפורט שלך בהחלט מורגש ניסיון של החניכות ל"עליית מדרגה", וזה דבר מבורך. את כמדריכה יכולה להגיב ולהיענות לקריאה הזו, ולעבור ממצב של "מדריכה מורה" למצב של "מדריכה מלווה". במקום להשקיע מאמצים ומשאבים כדי להביא אותן לסניף או לטיולים סניפיים, ולהעביר להן פעולות במתכונת ה"רגילה", את יכולה להעביר להן את השרביט, ולתת להן את הכוח לעשות דברים בכוחות עצמן, למען עצמן. זו בהחלט הזדמנות לשבור קצת את השגרה, לפתוח את הראש ולאפשר לך ולהן ליזום ולארגן יחד פעילויות שבאמת מדברות אליהן. המשמעות היא גם קשר אישי מסוג קצת אחר, קשר שלא מכוון ל"טיפוח" החניכות או ניסיון ללמד אותן דברים, אלא כזה שמלווה, מאזין, ומאפשר להן לדבר איתך וביניהן לאו דווקא כדי למצוא תשובות לשאלות, אלא כחלק מהתלבטויות שמתמשכות שמלוות וליוו אותן לאורך שנות ההתבגרות.

בהצלחה! ואת מוזמנת להמשיך לעדכן.

אוהד

nuvy23@gmail.com