שאלה
שלום הרב,
שאלה נוספת ברשות הרב,
בגמרא מובאים סיפורים רבים על חכמים שלמדו מהתבוננות בטבע, לדוגמה מובא הסיפור על ר' שמעון בן חלפתא שלמד מנמלים לגבי המדרש המופיע בפרשת שופטים על הנמלה, מובאים סיפורים על הלימוד מהמעוף של להקות ציפורים נודדות ועוד הרבה מסוג זה.
יהודים בימנו לומדים בבתי מדרש מוארים בפלורסצנטים ביישובים בנויים ומסוגרים מכל טבע אותנטי, ובחוגים מסויימים עשויים לא לדרוך על אדמת ארץ ישראל הקדושה מעבר לכביש שמוביל מבית המדרש לבית.
האם אין פה עיוות נורא?
אני מכיר את התשובה על כך שבימנו חזרו לארץ ישראל ולכן תהליך הגאולה התחיל וזה יקח זמן וגם החזרה לטבע היא חלק מזה כפי שכתב הרב קוק, אבל אני לא רואה רבני ישיבות שמלמדים תורה ב"דרך" כמו שמובא פעמים רבות בזוהר, ואני לא מוצא שרבנים מעודדים את התלמידים לנטוש קצת את הספר ואת הפלורסצנט וללכת לשבועיים של שטח בלבד. האם לדעת הרב כן צריך לעודד התנהגות כזו?
האם לא הפכנו להיות אינטלקטואלים מדי במהלך שנות הגלות הרבות?
האם אין ממש בטענה של מישהו שאומר שהוא עזב את כל הספרים ורואה באדמה כארון הספרים שלו ובחיות המשוטטות עליה וגרמי השמים כמוריו? האם אין בכך כדי להוציא לאור בצורה טובה יותר את נשמתו?
תודה רבה לרב על תשובותיו מאירות העיניים ופותחות המחשבה. ואשמח אם תאיר את עיני גם בנוגע לעניין זה.
תשובה
שלום וברכה
בוודאי שהחיים שלנו מעוותים. בתחומים רבים.
גם בתחום שאתה מעורר עליו, והוא תחום הטבע והקשר עם הטבע בצורה בלתי אמצעית.
אני חושב שאי אפשר למצוא פיתרון אחד שהוא נכון לכולם. יש תנועה מסוימת של חזרה אל הטבע, והיא טובה מאוד, ומתאימה לאלה שמבקשים את הדבר. רבים עוברים לפרברים ולפריפריה ולומדים מחדש את הקשר אל הטבע; יש המוצאים את הקשר הזה אפילו בערים: בערוגה קטנה, בציפור שיר, באדנית וכדו'. ויש כאלה שהתרחקו כל כך, עד שהדבר לא מדבר אליהם, ולא זו בלבד, אלא שהם עושים הרבה פעמים דברים מ"טבע מלאכותי".
זו המציאות בה אנו חיים, ובד בבד עם אמירות כל כך חשובות כמו שאמרת, ועם הפניית תשומת הלב לממד הזה של החיים – טוב לנו גם שנכיר במגבלות, ומתוכם ננסה לעשות את המקסימום האפשרי.
כל טוב והרבה טבע