שאלה
בס"ד
לכבוד הרב שלום!
אני מצליחה ברוך ה' להתמודד עם מידות ותכונות רבות לא טובות שבי. ובאולפנה (אני כבר ב- י"ב) אני אפילו מצליחה להתמודד עם מידת הכעס שבי על ידי כך שאני יוצאת מהכיתה ושולחת את עצמי להירגע או שאני פשוט לא ניגשת לדבר עם המורה\ התלמידה שאני כועסת עליה כי אני יודעת שאני לא שולטת בעצמי ולכן עלולה לומר דברים שאצטער עליהם אחר כך.
לא תמיד אני מצליחה, אבל ברוך ה' לא כאן נעוצה הבעיה.
הבעיה היא בעיקר בבית, כשאני חוזרת מהאולפנה עייפה וסחוטה.
זה לא משנה אם יש לי מצברוח טוב או רע כי גם מצב רוח טוב יכול להפוך לרע בקלות (כמו שקרה לי היום) אני נוטה לכעוס בבית הרבה יותר מבכיתה ובבית אני אפילו לא מנסה לשלוט בו. לפעמים אני יודעת בבירור שאצטער על זה אחר כך אבל אני בכל זאת לא מצליחה ולא מוכנה לשלוט בו ואחר כך כמובן משלמת מחיר כואב של ייסורי מצפון... לא תמיד זה כיוון שלא נהגתי בסדר לפי דעתי (לעיתים אני מרגישה שכעסתי לגמרי בצדק), הכעס הוא זה שמציק לי, העובדה ששוב נפלתי לאותו מקום, ששוב לא הצלחתי להתמודד ולנצח במערכה נגד המגרעת הכי גדולה שבי...
אני כועסת לפעמים על אחותי (ולפעמים לצערי גם סתם מציקה לה שלא בצדק) אבל לרוב על אח שלי הקטן, הוא נמצא בגיל ההתבגרות ומתנהג בחוצפה נוראית ולא רק כלפי. הבעיה היא שאי אפשר לגרום לו אפילו לקלוט ולהבין שהתנהג בחוצפה, הוא אפילו לא מכיר בזה, מבחינתו הוא בסדר גמור! וזה מה שמרתיח אותי! יותר מההתנהגות שלו, אילו היה לפחות מוכן לשמוע ביקורת... לא שאני טובה יותר ממנו, גם אני שונאת ביקורת אך אני לפחות מודה במגרעותי גם אם אני לא מתקנת אותן לגמרי או בכלל לא...
הכעס בבית נורא פוגע במשפחה שלי ואני שונאת את עצמי כל כך על ההתנהגות שלי...
אני חושבת גם ששמחה זו הדרך הטובה ביותר לרסן אצלי את הכעס (מאין תרופת מניעה, כי כששמחים ומודים לה' ומקבלים הכל באהבה כל הזמן איך אפשר לכעוס?) וכאשר ניסיתי זה הצליח, אך רק לזמן קצר. אני פשוט נערה פסימית מטבעי... אני שמחה כשיש סיבות לשמוח אבל אני גם מאוד רצינית ופשוט לא מסוגלת לחיות חיים של הודאה לבורא עולם ולהרגיש בו בכל רגע נתון.
מצטערת על המגילת אסתר הזאת- אשמח לשמוע אם יש ספרים שאוכל ללמוד מהם על מידת הכעס וכן איך להתמודד איתו.
תודה מראש ויום נעים ושנה טובה ומבורכת.
תשובה
שלום וברכה
אני שותף מאוד ברצון להתמודד עם מידת הכעס. זהו אתגר נכון, וטוב שהחלטת לעשות זאת.
זה כבר הצעד הראשון והמתוקן.
כמו בכל עולם המידות, אין לנו פטנטים המסוגלים להוציא את הכעס מאתנו. הסיבה לכך היא שבכלל אין פטנטים בעולם הנפשי והמידתי, אך גם העובדה כי הכעס הוא תוצאה של המון דברים – הסביבה, תפיסת החיים, יכולת ההתגברות וכדו' – וממילא צריך לעבוד במקומות שונים בנפש.
מה אפוא עושים ? מנסים כיוונים שונים. בראש ובראשונה מנסים לשנות את תפיסת העולם הפנימית, את הערכת חשיבות דברים והנכונות לקבל שינויים, את הענווה הבסיסית לקבל דברים שאינם מתנהגים בדיוק כפי שהיינו רוצים שיהיו, את הרצון להוסיף אור וטוב בעולם. אולם כאמור, שינוי תפיסת עולם הוא רק מקום אחד שצריך לעבוד בו. יש שהציעו פשוט לתרגל מצבים דמיוניים או ממשיים – ולא להתפרץ; יש שהציעו גם לעבוד כפי שאת עובדת בכיתה – לנסות לא להגיע למצבים בהם הכעס בכלל יכול להתפרץ, וכדו'.
כיוון אחר לחלוטין הוא שינוי השיח שלך עם אחיך. העמידי את עצמך במקומו, ושאלי את עצמך אם את היית מקשיבה לאחות כועסת ורוטנת, והאם היית מוכנה לשמוע ממנה ביקורת. ואולי לשנות אסטרטגיה, ולשאול את עצמך האם את יכולה לשנות את מערכת היחסים עימו: להתחיל לפנות מקום בעולמך למצוקותיו ולשאלותיו; לעשות לו דברים טובים; לקרוא את הדברים הטובים שהוא מנסה לעשות, ובמקום לבקר ולכעוס – למצוא את הדרך לקבל אותם, וכדו'.
אלו רק חלק מהדרכים. אף אחת מהן אינה פטנט. היא עבודה.
ועיקר העבודה היא לקבל את עצמך. ככל שתכעסי יותר על עצמך – תכעסי על אחרים; ככל שתכירי שזו מי שאת, ואת מנסה להתקדם ולהשתפר ולהשתנות, ותלמדי גם לקבל את המקומות בהם את נופלת כאתגר עתידי – תצליחי יותר לעשות את זה גם לאחרים.
בד בבד עם מה שכתבת בסוף דברייך, עלייך ועל הקב"ה.
אין כמו חיוך טוב כדי להוריד הרבה כעס מהלב.
כל טוב ושנה טובה ומפויסת