התלבטות על כניסה להדרכה: סניף חוץ או לא?

מדריכה יקרה – שלום.


עונת הכניסה להדרכה בעיצומה, והיא מעוררת הרבה התרגשות, ציפיות וגם חששות (אגב, גם מצד המדריכים והמדריכות וגם מצד החניכים והחניכות...). בתוך כל זה נראה שאת לוקחת את העניין בפרופורציות הגיוניות ומציגה התלבטות בהחלט מעניינת וראויה.


אפשר להסתכן ולומר שבאופן מאוד בסיסי, הדרכה היא אותה הדרכה בכל מקום. בין אם זו הדרכה בתנועת נוער או באולפנא, בין אם בתנועה דתית או לא דתית, בסניף שמנת או בסניף פיתוח, עם חניכים בכיתה ג´ או בכיתה ז´, עם בנים או עם בנות, וכן הלאה. מה שכן, בכל מקום יש את המאפיינים הייחודיים שלו ואת הדרישות והצרכים שמאפיינים אותו. בתשובות רבות שפורסמו כאן ב"חברים מקשיבים" אני מציין שני מרכיבים מאוד בסיסיים בהדרכה שראוי להקדיש להם תשומת לב מעמיקה: פיתוח הקשר האישי והגדרת מטרות בהדרכה. אלה גם המקומות הראשונים שבהם אנחנו מתייחסים למאפיינים הספציפיים של הסביבה בה אנחנו מתכוננים להדריך, כלומר: כשאנחנו מנסים למצוא את נתיב ההדרכה המיוחד לנו, אנחנו מתחילים לבדוק מה הדרך המתאימה ביותר לייצר "כאן" (בסניף הפיתוח למשל) קשר אישי, ואילו מטרות נדרשות במיוחד "כאן".


אז אופן בניית הקשר האישי ובמיוחד הגדרת המטרות עשויות להיות קצת שונים במקומות שונים. אבל קשה לומר שהדרכה בסניף עולים היא באמת "יותר התנדבות" מהדרכה בסניף "רגיל". ייתכן שהתחושה הזו נובעת מההתבוננות בחניכים העולים כ"חלשים" יותר: יש להם קשיי שפה, לימודים, קשיים חברתיים, ועוד, בזמן שחניכים ילידי הארץ חווים קשיים שונים במידה רבה, והם נחשבים בעינינו יותר "שותפים" מהעולים. אגב, כך אנחנו גם נוטים להסתכל על חניכים קטנים (למשל בכיתה ג´) כפחות מעניינים או פחות "שותפים" מאשר חניכים גדולים. אז למרות שאין לנטייה הזאת בסיס אמיתי, ננסה לנצל אותה כדי להעלות את המודעות שלנו למטרה חשובה בהדרכה: להתייחס לחניכים כבוגרים וכשותפים, ולא כילדים שאנחנו עושים להם בייביסיטר או ג´ימבורי. וכל זה – למרות שלפעמים הם באמת לא בוגרים! אבל מה שחשוב זה היחס שאנחנו כמדריכים משדרים להם, וסוג האמון שנרקם כתוצאה מיחסים בין בוגרים, ולא בין בוגרים לילדים.


כיוון שבמישור המאוד בסיסי אין הבדל מהותי בין הדרכה בסניפים/גילים שונים, למעשה יוצא ש (כמעט) כל מדריך יכול להדריך (כמעט) כל קבוצה. אמנם, יש מדריכים שמגבשים לעצמם פנטזיה מסוימת על ההדרכה שלהם, ואז הם מוצאים שקשה להם להסתדר עם מציאות אחרת שנגזרת עליהם או מוצעת להם (דוגמא כזאת מובאת בקישור לשאלה "התאמה בין המדריך לחניכים" בתחתית העמוד). ולכן כדאי כן לומר למדריכות מה ההעדפה שלך ואולי גם לחלוק איתך את המחשבות שלך לגביה: למה את חושבת שתהיי יותר מוצלחת במקום כזה מאשר במקום אחר, וכו´. המדריכות לא אמורות להיות רק שופטות במין תחרות "כוכב נולד להדרכה" אלא שותפות פעילות להחלטות שהחניכות מקבלות וללבטים שהן חוות במהלך התקופה הזאת. אבל ההתלבטות שלך נובעת בעיקר מהתחושה העמומה שאת עלולה להתייחס לחניכים העולים כאל "נזקקים" – זה משהו שאפשר לעבוד עליו. ולא רק זה, אלא שעצם המודעות שלך לנושא כבר שמה אותך בעמדה טובה שמונעת ממך לגלוש ליחס כזה כלפי החניכים, ולזכות בהזדמנות להעצים אותם לא ממקום של מסכנים אלא כחניכים לכל דבר, שיוצרים קבוצה פעילה ויוזמת – בהנהגתך ובתמיכתך.


לסיכום: כשמגיעים עם רצון אמיתי להשקיע בהדרכה ולהתייחס אליה באופן מקצועי, מגלים שהמון דברים שפעם נראו לנו נורא חשובים כמו גיל החניכים או הסגנון של הסניף, הם בעצם שוליים לעומת העבודה האמיתית והמשמעותית. כשבוחנים את המציאות לפני הכל מנקודת מבטם של החניכים, לומדים להכיר אותם לעומק ולזהות את הנטיות, הקשיים והצרכים שלהם, ממילא קל יותר להגדיר מטרות מתאימות ולעבוד עליהן יחד עם הקבוצה.

בהצלחה!

אוהד

nuvy23@gamil.com

לקריאה נוספת בנושא:

התאמה בין המדריך לחניכים
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=190735
לחץ, התרגשות והתלבטויות לקראת כניסה להדרכה
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=188392