'התלבטות על יציאה ל'מחנה סיירים''

שלום לך.

השאלה שלך, יחד עם תחושת הדחיפות שמלווה אותה, משקפת את המורכבות איתה רובנו מתמודדים במהלך חיי היומיום, ואת הניסיון לאזן בין מטרות שונות ובין צרכים שונים. איזון נוסף שאנחנו מחפשים היא הנקודה האופטימלית שבין ההשתלבות בחברה שסביבנו – חברים, משפחה, סניף – לבין השאיפות האישיות והייחודיות שלנו, שלא תמיד עולות לגמרי בקנה אחד עם התנועה שסביבנו.

אז הנה כמה נקודות שיוכלו אולי לסייע בקבלת ההחלטה לגבי מחנה הסיירים, כשהדגש העיקרי הוא התבוננות מאוד ספציפית במה שקורה ובניסיון להימנע מחלוקה חותכת בין "כן" ל "לא":


[מעגל חברתי חזק עם דאגה ושמירה הדדית]
אמנם במרבית המקרים, מציינים את המונח "לחץ חברתי" כדבר שלילי, מסוכן או בעייתי. אבל כדאי לשים לב שניתן לעשות בלחץ חברתי את השימוש ההפוך לגמרי, ולגייס אותו לטובת ביצור ואבטחת הכיוונים שנראים לנו מתאימים ומועילים. את חוששת, וכנראה לא בלי מידה מסוימת של צדק, מתופעות שונות של לחץ חברתי שעלולות להסיט אותך מהדרך שבחרת לעצמך במהלך המחנה. ולכן את יכולה לנסות ולייצר לעצמך סוג של "לחץ חברתי חיובי". את יכולה לארגן מראש כמה חברות שנמצאות באותו ראש שלך, ושמעוניינות לצאת למחנה ולכייף אבל בלי לחצות גבולות מסוימים (ראי בהמשך בנושא הגבולות). כך תוכלו ליהנות מחלק גדול מהפעילות במחנה, עם פחות חשש "להתנתק", להיסחף ולזרום לכיוונים שלא מוצאים חן בעיניכן. אגב, היי סמוכה ובטוחה שחבר´ה אחרים עושים בדיוק את הדבר ההפוך: מתארגנים בקבוצה מגובשת ונועזת, שמחפשת יחד הרפתקאות, ריגושים ועוד כל מיני עניינים שאחרי שעוסקים בהם אפשר לרוץ ולספר לחבר´ה בגאווה גדולה (כמובן, חבר´ה מאותו סוג שבעצם שלח אותם לשם). ולכן אין בעצם שום סיבה לא לפעול באותה דרך כדי להגיע ליעד מעט פחות הרפתקני, וליהנות משלווה ומביטחון במהלך המחנה.


[קבלת החלטות – מראש – על קווים אדומים]
כולנו, בהיותנו בני אדם, נוטים בעל כורחנו לחשוב חלק גדול מהזמן במונחים דיכוטומיים, כלומר לתפוס את העולם באמצעות ניגודים: שחור לעומת לבן, מותר לעומת אסור, טוב לעומת רע. הנטייה הזאת משכיחה מאיתנו את העובדה, שבין אותם ניגודים משתרע טווח די רחב, ושרובנו מסתובבים דווקא באותו טווח ולא בקצוות הברורים שלו. חשוב לזכור שיש הרבה דרכים להתנהל וליהנות במהלך המחנה. הברירות הן לא התפקרות מוחלטת לעומת התבודדות הפגנתית בצל עץ וקריאה מרתונית בכתבי המהר"ל. ולכן כדאי לחשוב מראש על מה שצפוי לך במהלך המחנה, ולנסות לחשוב – יחד עם החברות שמהוות את "קבוצת החיזוק" שלך – היכן אתן עומדות לפגוש קווים אדומים, ומה אתן מעוניינות לעשות באותה נקודה (לחצות את הקווים או לא, ואיך, ולמה). הפוטנציאל ה"מזיק" של המחנה כפי שאת מתארת אותו (ושוב, בצדק מסוים ללא ספק), נובע בין היתר מהתחושה של "חופש", שבירת השגרה הרגילה, בידוד מסוים מה"ציוויליזציה" ומרחב חברתי שמעודד יציאה מהמסגרת לטובת שלל התנסויות וחוויות שלא תמיד מזדמנות ביומיום. בתוך המרחב האינטנסיבי הזה אירוע רודף אירוע, ולעתים הלחץ החברתי ולחץ הזמן גורמים לקבלת החלטות יותר אימפולסיבית ופחות שקולה. לכן היערכות מראש להתמודדות עם אותם קווים אדומים (שאותם את מגדירה לעצמך, וכך גם חברותייך) יכולה בהחלט לסייע ולהביא למצב שבו ברגע האמת יהיה לך הרבה יותר ברור מה מתאים לך ומה פחות, ותוכלי לקבל החלטות שקולות יותר כיוון שאת עבודת ההרהור, ההתלבטות והחשיבה עשית במידה רבה עוד לפני שהגעת בכלל למחנה. אמנם נכון שאי אפשר להתכונן לכל תרחיש, אבל הכנה מראש בקווים כלליים, עפ"י מה שלדעתך צפוי לקרות במהלך אותם ימים, בהחלט יכולה להגדיל את סיכוייך להתמודד בצורה טובה עם המכשולים והאתגרים, ולהיות "נאמנה לעצמך" גם בסיטואציות מורכבות.


["קווים ירוקים": הכנה מראש – לא רק על דרך השלילה]
לצד המחשבה על קווים אדומים, כדאי לחשוב גם בכיוון יותר חיובי על "קווים ירוקים": מהן הציפיות החיוביות שלך מהמחנה, ואילו דברים טובים את כן מתכוונת להפיק ממנו. למשל, מישהו שלדעתו הוא קצת סגור חברתית ונוהג להסתובב עם אותם חברים רוב הזמן, יכול להגדיר לעצמו שהמחנה הוא הזדמנות מצוינת להיפתח קצת ולנסות לרקום קשרים גם עם חניכים ממקומות אחרים. מי שמרגיש שהוא לא משתתף מספיק בפעילויות מסוימות שמתקיימות במחנה יכול להחליט שהשנה הוא בא בראש יותר פתוח ופחות ביקורתי. כשאת מנסחת לעצמך לא רק מחסומים או הגנות ממכשולים וקשיים ("קווים אדומים") אלא גם הזדמנויות וציפיות חיוביות ("קווים ירוקים"), יש יותר איזון, ופוטנציאל הכיף והמשמעות של החוויה – גדל. ההתבוננות בקווים האדומים והירוקים יכול גם לתת צפי מסוים לגבי הכדאיות: אם יוצא שרוב הדברים נראים לך לא מהנים או לא מתאימים לך, ואין כמעט פעילויות לגיטימיות באופק, אולי באמת לא שווה להגיע. אבל אם תמצאי שיש מסה קריטית, מספר או רצף מספיק גדול של דברים שנראים לך טובים ורלוונטיים, אז אפשר גם לחשוב על דרכי התמודדות עם החלקים היותר בעייתיים.


[ביטחון עצמי, החלטיות ואסרטיביות]
במחנה, כמו גם בשגרת היומיום, אנחנו עשויים להיתקל מדי פעם במצבים שבהם אנחנו צריכים להתייצב אל מול אחרים ו... לאכזב אותם. במילים אחרות: לומר להם "לא" כשהם דווקא ציפו יותר לתשובה בסגנון: "כן, בטח! איזה כיף שביקשת/הצעת/ארגנת!". לרובנו זה לא משהו שקורה מדי יום, אבל בנקודות מסוימות אין מנוס מהמצב הזה. גם האדיבים והנדיבים שבינינו, על כורחם ייתקלו במיני בקשות או הצעות שמצפונם – או סתם מצב רוחם הנוכחי – יחייב אותם להתייצב מולם באומץ ולומר: לא. זה יכול להיות "לא עכשיו", או "לא ככה אלא ככה". אבל איך שלא מנסחים את המשפט, יהיה בו סוג של "לא", שהוא בהחלט לא נעים לרובנו.
אמירת "לא" על צורותיה, ניסוחיה והקשריה השונים, היא מיומנות חשובה מאוד שכדאי לתרגל ולהתאמן עליה בכל הזדמנות שבאה לפתחנו. אנשים שבגלל הקושי שלהם לאכזב אחרים או "לא לעמוד בציפיות" מהם, מתקשים באמירת "לא", נמצאים במצב שעלול להזמין צרות – לעתים קטנות ולפעמים גדולות יותר. אגב, בסופו של דבר, ההערכה כלפי אנשים שתמיד מסכימים, מתגמשים ומוותרים היא ממילא לא מאוד גבוהה, כיוון שסביבתם נוטה לתפוס אותם כ"חסרי עמוד שדרה" וכבעלי אישיות חלשה ותלותית. כך שבעצם, דווקא אלה שעומדים על שלהם בנקודות שחשובות להם, זוכים לכבוד ולהערכה גם כאשר הם לא תמיד "מתיישרים" עם החבר´ה מסביב (בעבודה, במשפחה, בסניף או בכל מקום אחר).
דרך טובה להתמודד עם הקשיים באמירת "לא" היא לשלב באותו משפט גם מרכיבים חיוביים, של "כן". אנחנו מכירים את זה מצוין דווקא משיחות בין הורים לילדים קטנים: כאשר פעוט מנסה להפוך את ערימת המסמכים של אבא/אמא לדפי ציור, או את האגרטל הסיני היקר בסלון לכדור, ההורה החכם לא יסתפק באמירת "לא, בזה לא משחקים", אלא יוסיף: "הנה, כאן יש דפים לבנים שתוכל לצייר עליהם בכיף!", או "הכדור האדום הזה מתאים הרבה יותר למשחק מאשר האגרטל, איזה יופי! תיהנה!". ה"טריק" הזה יעיל לא פחות במצבים אחרים. אם במחנה מישהו מזמין אותנו לפעילות שלא נראית לנו, אנחנו יכולים לא להסתפק ב "לא" סתום, אלא להוסיף משהו בסגנון "פשוט קבעתי עם _____ ללכת ל______ ולעשות ______, כי זה נראה ממש מגניב" (למשל).


[לסיכום:] אפשר בהחלט להצטרף לחשש ולהערכה שלך שמחנה הסיירים עלול להתגלות כמחנה אימונים מרוכז לאמירת "לא". אפשר בהחלט גם להסכים איתך שכדאי לצאת למחנה אימונים כזה רק במידה שיש תחושת ביטחון מספיק חזקה ביכולת לעמוד על שלנו. בעזרת מעגל תומך של חברות ובסיוע היבטים של "מה כן" לצד "מה לא" אפשר לחזק את היכולת לנתב את עצמנו למקומות שרצויים לנו. גם האופן שבו אנחנו אומרים "לא" יכולה להשפיע. אנחנו יכולים לבחור בדרך ישירה יותר ("תגידו, אתם נורמליים? מה פתאום לתלות את המדריך הפוך מהעץ למשך כל הלילה בשביל הצחוקים?!"), או לעקוף באלגנטית את העימות ועדיין לשמור על ה"לא" בתוקף ("ווללה, נשמע מעניין הסיפור הזה עם המדריך והעץ, אבל בדיוק ארגנו מצרכים לסיבוב של "דברים שעדיין לא ניסינו לצלות על מדורה ויכולים לצאת טעימים"... אבל תיהנו בכל מקרה").

שתי נקודות קצרות נוספות: מומלץ בהחלט לתפוס שיחה קצרה בנושא עם מישהו שיש לך איתו היכרות קרובה ושאת סומכת על חוות דעתו. חוץ מזה כדאי גם לזכור שלמרות שהוא עשוי להיראות כך, המחנה הוא לא באמת חוויה חד פעמית מכרעת, ורוב הסיכויים שאין לו השפעה קריטית על חיי החברה העתידיים שלך או משהו בסגנון הזה. החוויות מהמחנה שורדות אולי כמה שבועות, אבל כמו אחרי כל חוויה "גדולה" אחרת, מחליפים אותה כל הזמן עניינים, התרחשויות, חוויות ואירועים חדשים. כך שהדרמה היא בעצם קטנה יותר מכפי שהיא אולי נראית. במילים אחרות: אם המחנה הוא באמת נקודה קריטית, מכרעת ובלתי ניתנת לתיקון, כנראה שהבעיה היא לא המחנה אלא משהו יותר יסודי, שהיציאה או אי היציאה למחנה לא באמת משפיעים עליו. בקיצור – בין אם תצאי בסוף ובין אם לא – כדאי לקחת נשימה ולנסות לקחת את ההחלטה הזאת בפרופורציות המתאימות.


מה שלא תחליטי, נאחל לך הרבה הצלחה, ושתמצאי את הדרכים הטובות והמתאימות לך לגבי המחנה – ובעיקר באתגרים הבאים שממתינים לך בהמשך. את כמובן מוזמנת לעדכן מה החלטת ומה היו התוצאות.

בהצלחה!

אוהד
ohadspt2@gmail.com