התחזקתי. איך לחזק את החברים?

שלום רב!

משמח מאוד לשמוע על המהלך שעשית בשנה האחרונה, לא כל כך פשוט להתקרב אל ריבונו של עולם, ולא כל אחד מודע לכוחות הנפש הענקיים שאצורים בו ויכולים לאפשר לו לעשות דבר גדול כזה. אשריך שהצלחת להכיר את עצמך ולאזור כוחות ולהתקדם!

יכול להיות שהדברים שאומר לך כעת יאכזבו אותך מעט, אך אני אומר אותם מנקדת המבט שלי ומעט הנסיון שאני עברתי מאותו מקום שאתה עומד בו עכשיו, כך שאני סה"כ משתף אותך בעצם בחוויה המשותפת לשנינו.

לכל אחד יש מעגל חברים, קרובים יותר או קרובים פחות, ועם כולם כיף ותמיד נחמד וגם טוב להסתובב ולהתראות, ומעולם גם לא הפריע לנו יותר מדי חילוקי דעות או מחשבות שונות שיש לכל אחד – הרי אנחנו חברים, וזה מעל לכל!

אולם, יש פעמים שהפער שנוצר בין חברים הוא פער גדול מדי, והשוני בין הדעות יכול לגרום גם לפגיעה. כך אני עם חברי – ברוך ד´ שזיכה אותי בחברים רבים, חלקם לצערי במצב רוחני נמוך, וחלקם אפילו עוד יותר נמוך. וכולם היו חברים שלי – וכולם עדיין. תמיד נהגנו לצאת לכל מני מקומות ולבלות ולהסתובב יחד, אך בשלב מסויים ראיתי שאני לא יכול. יש מקומות שאני כבר לא יכול ללכת איתם, יש מקומות שאני כבר לא יכול ´להרשות לעצמי´ להמצא בהם, יש מקומות שהם כבר לא בשבילי – וכן יש גם דיונים וסיפורים שאני לא יכול להשתתף בהם, יש כבר בדיחות שאני לא יכול להקשיב להם... נוצר איזה שהוא נתק, מאחר וחלק מהדברים שמעסיקים אותם פוגעים בי ולא מתאימים להשקפת עולמי. לאט לאט ´יצאתי´ מחלקם, ואנחנו כבר לא יוצאים יחד לאותם המקומות, או מדברים על אותם הדברים. לא היתה ברירה, זה היה הכרחי. מה שאתה מתאר הוא דבר נכון, התגדלת רוחנית, ברוך ד´. עלית מעלה מעלה ואתה בדרך הנכונה קדימה – יש שלב מסויים שאנחנו כבר מבינים שצריך לעזוב לפעמים את החבלים שמושכים אותנו אחורה ומונעים מאיתנו להתקדם. וזה הדבר הנכון שעשית.

ועדיין הם הרי חברינו, אולי חלק מהם אף החברים הכי טובים שלנו עוד מגיל קטן ותמיד איתנו יחד. קשה לנו מאוד לראות אותם במצב כזה, קשה לנו לראות אותם ´הורסים´ את עצמם והולכים לכיוון הלא נכון... יש פעמים שאני ממש מתפוצץ בתוך עצמי איך שאילו הייתי יכול ככה בטלפתיה "לשדר" להם לראש את כל מה שאני למדתי, את כל מה שהתחדש בי ושינה אותי למה שאני היום... כל כך כואב לי לראות איך שהם לא רואים את זה ככה, איך שכל הדברים הגדולים באמת לא מעניינים אותם.. איך שהם לא רואים את כל הדברים הנפלאים האלה שאני זכיתי לראות. אילו יכולנו לשלוח להם את זה, כמו איזה מייל, שיבינו, שיזכו גם! הרי זה כל כך גרם לי אושר, אני כל כך שמח עם מה שיש לי עכשיו, כל החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה... אך למה רק אני זכיתי לזה? למה להשאיר את זה לעצמי? הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות זה הרי לשתף עם חבריו בטוב שיש לו... וזה מה שאני רוצה לעשות! שיראו גם, שיביטו ויראו כי טוב ד´!


אך לצערי עוד לא גיליתי בתוכי כוחות טלפתיה (בנתיים לפחות...) והדרך להעביר את הפלא שזכיתי לו אליהם היא דרך הפה והשפה, דרך מילים. והמילים האלה לא מובנות להם, והדברים האלה לא נגישים אליהם... לפעמים אני מרגיש שזה כמו לנסות לדבר סינית אל ילד, או לנסות להסביר לו איך בדיוק מתחלקים הקוונטים באטום... זה כביכול ´מרחף´ מעליהם ולא נכנס פנימה – וכך זה גם גורם תגובות תואמות – זלזול, ביטול ובעיקר חוסר עניין.

[אז מה עושים?]

לצערי, מניסיוני למדתי, וכן מנסיון של חברים רבים, שבנתיים אין משהו מיידי לעשות. הרי אני בעצמי ´חדש´ בכל העסק הזה, ואני בעצמי עוד באמצע הבניין – ואין לי עדיין הבנה כל כך עמוקה או ברורה... אין לי את הדרך "לתרגם" את זה כדי שהם יבינו באמת – כי זה הרי סוד הקסם. כדי לדבר עם מישהו על דברים ´אמיתיים´ – צריך שני תנאים חשובים - - הראשון הוא לדעת ´לתרגם´ את זה לשפה שלו, למונחים שהוא מבין... שהרי יכול להיות שמה שאני קורא לו ´א´, בשבילו זה בכלל ´ב´... ככל שהעולם שלנו שונה, בעיקר העולם הרוחני, כך השפה והלקסיקון שלנו שונה, כך ההבנה פוחתת. וכדי שהוא יבין באמת את מה שאני רוצה להגיד לו – אני צריך ´לתרגם´ את זה לשפה שלו, וכדי לדעת לתרגם משהו באופן מדוייק צריך לדעת את שתי השפות על בורין. ודבר שני – צריך ´לגעת´ בו עמוק. אני יכול לדבר עם מישהו שעות על דברים הכי יפים בעולם והוא כל הזמן יסכים איתי ויהנהן בחיוך – אבל זה לא יכנס לו פנימה ללב, זה לא יחדור את כל שכבות האדישות והציניות והיאוש ובאמת ישנה לו משהו בחיים. בשביל זה צריך לגעת עמוק, בשביל זה צריך גם להיות בקשר חברי אמיתי, ולא סתם ´חבר´ה´ וגם לדעת להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון – ובצורה הנכונה שגם תכנס פנימה.

והנה, אין לנו אף אחד מהדברים הללו. בעזרת ד´ יחד עם שנמשיך ונתקדם הלאה לאט לאט גם נרכוש את היכולות הללו ונדע איך לדבר ומה להגיד כדי להשפיע ולחנך. אך עדיין לא, הרי אנחנו סה"כ ´מתחילים´..

כשהייתי בצבא היו לי הרבה חברים לא דתיים, ועם לא מעט מהם יצא לי לשבת ככה ולדבר ´מאנו או מאנו´, שיחות נפש מעבירות יופי את השמירות. ולדאבוני גיליתי שהרבה מאוד מהם פשוט לא מדבר אליהם דברים ´גבוהים´ או גדולים. תן להם לחיות, תן להם להעביר את הזמן.. המילה הכי נפוצה היא "עזובותך...." אנחנו בדור של "נוער העזוב-אותך..." ואנו עדיין לא במעמד או ביכולת לשנות את זה כל כך מהר.

אז לצערי אני לא יודע עד כמה תוכל ממש לקרב או להשפיע על חבירך, אני לא יודע עד כמה ניתן לנו לעשות דברים כאלו עם רמתנו.

אבל (!) יש משהו שכן צריך לעשות, וחשוב לעשות – והוא בסוף השורש של הכל, הוא בסופו של דבר יפתח את הפתח להכל.

אהבה.

המון המון אהבה. לאהוב אותם כי הם חברים שלך, כי הם בדיוק כמוך, כי גם מהם עוד תלמד דברים רבים, כי הם גם בעלי נשמה גדולה זכה וטהורה, כי הם אחים – לא משנה מה הם עושים.

אנחנו צריכים להבין שלכל אחד יש את העולם הרוחני שלו, ואת העבודת ד´ שלו. כל אחד רוצה להגיע לקב"ה, כל אחד. רק יש כאלה שיש כל כך הרבה קירות ומחיצות וערימות של זבל שמסתירות את הרצון הזה אז הוא יוצא לכיוונים אחרים לגמרי, ולא תמיד כיוונים רצויים... אבל לכל אחד יש את הזמן שלו. היו לי הרבה חברים שכשהייתי איתם בתיכון בקושי היה להם כיפה על הראש.. הם כמובן הלכו גם ישירות לצבא ולא עלה להם איזה שהוא זיק של מחשבה אולי להגיע לישיבה או למכינה או כל דבר בסגנון... – והנה היום, כמה שנים אחרי, חלקם עדיין בצבא – והנה ראיתי אנשים שעשו שינוי ענק בחיים שלהם. עשו את זה בעצמם, ככה פתאום ומכל מני סיבות שונות ומשונות. כי לכל אחד יש את הזמן שלו ואת המצב שלו, ולא תמיד זה כפי שאנחנו אולי היינו רוצים. אנחנו מוצאים אנשים שבגיל 40 חזרו בתשובה, וגם אנשים שאחרי 10 שנים בישיבה יצאו בשאלה... זה הרי לא בשליטתנו.

וכל מה שיש לנו לעשות – זה להשתדל. להשתדל כמה שיותר.

אנחנו מקווים מאוד שכל אחד ואחד מהם ימצא את הדרך הנכונה במהרה ויצא מאפילה לאורה, אך יש לנו שתי עיניים להביט על המציאות – אחת רחוקה ורואה את מה שצריך להיות ואת האידאל, ואחת קרובה שרואה את מה שצריך לעשות עכשיו. ועכשיו לנסות לשכנע אותם, לנסות לקרב אותם, לנסות לדבר איתם על מה שהם לא רוצים לדבר עליו – זה לא יעזור, זה אולי דווקא רק ירחיק... מה שכן יכול לעזור זה לאהוב.


כי צריך לדעת שלמרות הכל – הם אחים שלנו וחברים שלנו. אל תנתק איתם קשר, גם כשיראה לך שהמרחק כבר בלתי אפשרי. אדרבא – תתקרב עוד. הרי הם לא חיים ככה מתוך רשעות או רוע או אפילו כפירה – הם פשוט לא יודעים. לא יודעים מה הם באמת בפנים, לא רואים מספיק ברור את הנשמה שלהם שזועקת לעזרה. גם אם הם באים מבתים דתיים – מה הם יודעים –באמת-? אם הם היו רואים ומרגישים כמוך את המושג ´להיות דתי´ ומבינים כמוך את ריבונו של עולם – הרי הם היו דתיים חזקים ונפלאים – אך הם פשוט לא יודעים את זה, לא מרגישים את זה. לא כל אחד זוכה לדבר כזה. ואנחנו צריכים להתקרב אליהם ולאהוב אותם. אולי כבר אי אפשר לצאת לכל מקום שהם רוצים, אבל כשהם יראו שאתה באמת מאמין במה שאתה עושה ואתה ברצינות, ויחד עם ההתבגרות שלהם בעצמם – הם יכבדו את מה שאתה עושה. אולי השנה יקראו לך ´דוס מעפאן´, אך אולי שנה הבאה יאהבו את מה שאתה עושה. הרבה פעמים ה´דחייה´ שנגרמת אלינו נובעת כי ניסינו להגיע ´מלמעלה´ ומגבוה, ניסנו להוכיח כל הזמן שאנחנו צודקים, ניסנו לשכנע, ניסינו להטיף ולהחזיר בתשובה.. זה לא מה שאנחנו צריכים לעשות כעת – כי אין ביכולתנו להשפיע מספיק בשביל לעשות שינוי אצלם בפנים.

אלא מה שצריך לעשות זה להגיע מקרוב, לא מרחוק. מגובה העיניים. להבין שהם בדיוק אני וכמוני, אנחנו אחים, וחברים, למרות הכל ואל עף השוני – ושום דבר לא ישבור לי את החברות הזו. בתוך תוכנו נתפלל לאלוקים שיעזור להם כמו שהוא עזר לנו! נתחנן שיאיר גם להם את הדרך, כי כל כך מכאיב לראות אותם ככה בחושך! אנא ד´ עזור להם.. הם כל כך רחוקים שהם אפילו לא יודעים שישנה דרך אחרת... אנא ריבונו של עולם, תן בנו את הכח, היכולת, השפה ובעיקר – הלב – כדי לגעת בהם עמוק ולעזור להם...

יחד עם הזמן, שהם ידעו שתמיד יש להם לב חם אצלנו, הם עוד ישובו. ואז הם ישובו באמת, הם ישובו מתוכם ומעצמם. הם ידעו כשיתעוררו להם שאלות ומשברים – ידעו שהם יכולים לפנות גם אלינו, כי אנחנו לא זנחנו אותם לעולם – כי אנחנו הכי קרובים אליהם שאפשר להיות. הם עוד ישובו, בעזרת ד´.


אפשר לסכם את הכל במשפט אחד – כי זה הכל כחלק מהעצה הגדולה שנתן לנו הלל הזקן:

"הלל אומר – הווי מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום, ורודף שלום – אוהב את הבריות ומקרבן לתורה."

זוהי תמצית הכל. אהרון לא אוהב את הבריות –בשביל- לקרבן לתורה. לא ולא. הוא קודם כל אוהב את הבריות! אוהב אותם כשלעצמם. אוהב אותם כי הוא אוהב שלום ורודף שלום. אוהב כי הם אחים שלו. ורק אח"כ מקרבן לתורה. רק מתוך אהבה אפשר לקרב רחוקים, לא מתוך דחיה – אלא מתוך אהבה. והאהבה הזו, האין סופית הזו, של אהרן – היא זו שמקרבת בסופו של דבר את הבריות לתורה.

אם אי פעם רצינו לדעת איך לקרב רחוקים – הלל הזקן אמר לנו איך. כי "באהבה ננצח" זה לא סתם עוד סיסמא, ולא סתם סטיקר. זו הדרך – נכון, דרך ארוכה ביותר – אך אין קצרה ממנה.

בהצלחה רבה, לך ולחבריך במסע חייכם.

ובציפיה להמון אהבת חינם בעמ"י, שכל כך צריך את זה עכשיו.



מוטי.



(במידה ותרצה עוד לדבר על העניין – או גם לספר לאן מתקדמים הדברים – שלח לי מייל! אני אשמח לשמוע.

zgabbay@gmail.com