שאלה
לכ' הרב ,
השאלה שלי היא קצת מורכבת...
היום אני בת 17 קרוב ל18 . הכרתי בחור בגיל 15 תוך כדי הכנסי לגיל 16. את אותו בחור הכרתי מהכרות אינטרנטית לא מתוך רצון להכרות אלא של התכתבות שהובילה להתאהבות...
לקחנו הכל בפרופוררציה למרות האהבה הגדולה,לפעמים לא היינו נותנים לעצמינו ליפול להתאהבות שהתפתחה מנט והיינו מדסקסים על זה , איך למה.. אני מאוד אוהבת את השיקול דעת שלו , את צורת הכתיבה שלו , והתברר לי לאחר כמה זמן שיש לו כישרון כתיבה נדיר. וזה מסביר איך שיכולתי להתאהב בו.
בכל מהלך הקשר , היה קשה לי להאמין שהוא אוהב אותי ( וזה הפריע לו מאוד ), אבל זה לא היה אכפת לי.. היה חשוב לי לאהוב אותו ... פשוט אהבתי לאהוב אותו.
ואז הגיע השלב שרוצים להיפגש... מבחינתי זה לא בא בחשבון, ידעתי שמצידו הוא לא בדיוק שומר נגיעה , ומצידי זה דבר מאוד עקרוני. וז"א שהאחריות של הנגיעה מוטלת רק עלי. לא הייתי מוכנה לזה , ידעתי שביום מן הימים ניפול לזה ואז יהיה קשה מאוד לצאת.. מה גם שהיינו צעירים.. ( סביבות גיל 17-16 ). לו היה מאוד קשה עם העובדה שהקשר מסתכם בשיחות טלפון והתכתבות... ואני , לעולם לא ויתרתי על עקרונותי. (אגב, למרות שהיה לו קשה עם זה.. הוא העריך .. )
בתקופה הזו , יצא לי לראות אותו כמה פעמים , אבל לעולם לא גררתי את זה לשיחה פנים מול פנים..
ניתקתי ממנו את הקשר מתוך הבנה שקשר סתם כך של טלפוני והתכתבות ואהבה שאי אפשר לתאר - מזיק. וגם הפריע לי למהלך הלימודים שהייתי צריכה להיות מרוכזת אך ורק בלימודים ולא בשאר ירקות.. כגון דא..
הניתוק הזה החזיק 8 חודשים מצידי של מלחמה עצמית יום יום שעה שעה...למרות שהוא ניסה במהלכם ליצור איתי קשר.. אבל אני התעלמתי.
וכל מהלכם, עדיין אהבתי אותו!
באחד הימים בשעה של שבר ושל געגוע.. עניין אותי לשאול מה שלומו , דיברתי עם ידידה שלו מתוך כוונה שלא תספר לו לעולם על השיחה שיזמתי איתה.
כשאני מתחילה את השיחה... מתברר לי שהוא לא רק ידיד שלה.. הם נמצאים בקשר מאוד קרוב... התחלתי להבין ואז שאלתי אותה אם היא איתו בקשר לחתונה או סתם.. אז היא ענתה לי : "אני ממש לא בקטע של משחקים.."
הבנתי , הבנתי שכנראה עם כל האהבה הוא מיועד למישהי אחרת . "נתתי" לה אותו בלב שלם אני לא אשכח את אותם רגעים.. הייתי כ"כ שלוות נפש ... עד השניה שכתבתי לה את המילים הללו :"את לעולם לא תביני מה זה
תשובה
שלום רב.
סיפורך אכן נשמע סיפור מורכב. ודאי עברת טלטלות לא פשוטות.
קשה לנו להתייחס לפרטי הסיפור בתשובה דרך האינטרנט, מבלי לדבר פנים אל פנים.
באופן כללי, נראה שקשרים מסוג זה – כאשר לא ברור לצדדים לאן מוביל הקשר, אינם קשרים בריאים.
הצורה המתוקנת היא כאשר אדם מרגיש שהגיע למוכנות לנישואים, מכיר מישהו שמרגיש גם הוא שהגיע למוכנות כזו, וביחד הם מנסים, במשך תקופה מסויימת, לבדוק את התאמתם זה לזו.
בעזרת ה' מוצאים התאמה ומתחתנים, ואם אחד הצדדים מגיע למסקנה שזה לא מתאים, נפרדים בהבנה.
ההתגברות על מה שעבר עליך איננה קלה, אך היא ודאי אפשרית. עיקר ההתגברות תלויה בהחלטה שלך – שמה שהיה עבר, ללא השארת ספקות שינקרו ולא יאפשרו לך להביט קדימה בצורה שלימה.
להתרכז בעיקר בדברים החשובים בהם את עוסקת ביום יום, וכאשר יגיע הזמן המתאים מבחינתך, לפעול בדרכים המתאימות – לנסות למצוא, בעזרת ה', את הזיווג הראוי לך ולהקים בית נאמן בישראל.
לגבי בעיית ה'ביטול', ששאלת לגביה, אין במקרה שלך בעיה הלכתית, שהרי לא היה כאן הסכם כלשהו (כשידוך וכד') שבוטל. [כשיש הסכם, כשידוך וכד', זו שאלה בפני עצמה שאין בכוונתנו להתייחס אליה כאן]. חשוב שבקשת סליחה, והיית מוכנה בעצמך לסלוח, ואין את אחראית לכך שהצד השני לא מעוניין לסלוח. (לגבי דיני בקשת סליחה – יש לכך דרכים המופיעות בהלכה. ניתן לעיין בסימן תר"ו בשולחן ערוך חלק אורח חיים).
שיהיה בהצלחה...