שאלה
האם בדבריו של הרב עובדיה יוסף על נבחרי "הבית היהודי" (בית של גויים, לא דתיים, רשעים,) יש מבחינת ההלכה משום הוצאת לשון הרע?
האם בדבריו על נפתלי בנט "הכיפה שלו קטנה כמו העיניים שלו" יש מבחינת ההלכה משום הלבנת פנים?
להלן פסק הלכה שפורסם משמו:
תלמיד חכם שיצא עליו שמועות רעות
כתב רבינו מאיר אבולעפיא הלוי (המכונה הרמ"ה, שחי לפני כשמונה מאות שנה, והיה חבירו של הרמב"ן, וחיבר ספרים גם על פי הקבלה) שכל הדינים שנאמרו לעניין כבוד תלמידי חכמים, לא נאמרו אלא בתלמיד חכם אמיתי ירא אלוקים, אבל תלמידי חכמים המזלזלים במצוות ואין יראת שמים על פניהם, הרי אלו כקלים שבציבור, והם מחללים שם שמים, ועליהם התנבא הנביא מיכה (פרק ג.) שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו וכו', לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין (כלומר תל חורבות) תהיה, והר הבית לבמות יער. ומבואר מדבריו, שאין כל משמעות לחכמת התורה של הרב, אם אין בו יראת ה', וכמו שפסק להלכה מרן השולחן ערוך בזו הלשון: תלמיד חכם המזלזל במצוות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבציבור.
ובגמרא במסכת מועד קטן (יז.) מובא מעשה בתלמיד חכם גדול, שהיו צריכים תלמידי חכמים שבדורו לתורתו, ויצאו עליו שמועות רעות, ונידה אותו רב יהודה על כך. ואף שהיו צריכים אותו התלמידים כדי ללמוד תורה מפיו, מכל מקום דרשו שם בגמרא (שב.) מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא? אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. ולכן נידה רב יהודה את אותו תלמיד חכם, שאף שצריכים לו כדי ללמוד ממנו תורה, מכל מקום עדיף יותר שלא ילמדו תורה מפיו, כיוון שיצאו עליו שמועות רעות.
ומרן השולחן ערוך פסק בזו הלשון: הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב. ומקור דבריו מדברי הגמרא הנזכרים במסכת מועד קטן. ואם ירצה ה' בעתיד יבוארו פרטי דינים אקטואליים בעניין זה.
(ואף על פי שמבואר בגמרא שרב יהודה נידה חכם שיצאו עליו שמועות רעות, מכל מקום עניין נידוי תלמיד חכם שחוטא אינו פשוט כלל, לרוב מעלת תלמידי החכמים, ותלמיד חכם זקן בחכמה או אב בית דין שסרח (דהיינו חטא) אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אלא אומרים לו הכבד ושב ב
תשובה
שלום וברכה
אני לא מוצא טעם להיכנס לסוגיה זו כאשר היא עומדת על הפרק.
לאחר שיירגעו הרוחות, אכן צריכים לדון מבחינה הלכתית כיצד מנווטים בין איסור לשון הרע והלבנת פנים (שהוא ייהרג ואל יעבור לאור תוס' בסוטה י ע"ב) ובין הרשות והחובה לומר ביקורת, לנהל מאבק רוחני; שאלה נוספת היא מה טעם בהלכות כבוד תלמידי חכמים אם אפשר פשוט להסיר אותן מסדר היום ולומר כי זה שמדברים אליו – אינו תלמיד חכם; ועוד שאלות מרתקות מבחינה הלכתית. הן חשובות מאוד, בשל העובדה שהן עוסקות בנושאי דאורייתא שהרמב"ם כתב עליהם "אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו והמקבלו יותר מן האומרו". מצד שני, פעמים רבות כתבתי באתר זה ובמקומות אחרים כי דיני לשון הרע ואיסורי הלבנת פנים לא באו לאסור דיון ציבורי, מאבק בעושי עוולה וכדו'. על כן, כאמור, זו סוגיה רבת אנפין, המחייבת עיסוק תורני מעמיק.
ברם, כל עוד מדובר בנושא שמעמיק את המחלוקת וקורע את תלמידי החכמים האחד מהשני, ובוודאי כאשר מדובר בגיוס הלכות לצורך מאבקים פוליטיים – טוב למשכיל בעת ההיא לידום, ולהמתין עד שתשקע האש, ואז לעסוק בסוגיה זו בדרך בה עוסקים בה בבתי המדרשות – ללא אמוציות, וללא שעבודה למציאות אקטואלית, כי אם ברמה העקרונית, ולהכין את יסודות ההלכה לקראת מפגשן עם המציאות בפעמים הבאות. המבחן הגדול של דורש אמת בסוגיות אלו הוא המבחן האם הוא מגייס אותן רק כאשר הן משרתות את עמדתו, או שהוא מחזיק בהן בין בשעה שמלבינין את פניו או את מי שהוא מזדהה עימו, ובין כאשר הוא עצמו או מי שהוא מזדהה עימו – מלבין פני אחרים. אז רואים האם עומד איש אמת ונאמן לתורת ד', או מתחזה.
כל טוב