שאלה
שלום.
אני שמיניסטית לומדת באולפנה באזור י-ם.
לפני שנה הכרתי בחור גדול ממני בשנה. לאחר הכרות של מס חודשים בהם חשבנו שאנו מכירים מספיק טוב 1 את ה2 -היינו חברים...
הייתי או נכון יותר היינו ממש תמימים. חשבנו שאנחנו כבר מספיק גדולים ויודעים מה אנחנו רוצים מעצמינו. היו לנו אידיאלים משותפים. רצונות משותפים. חשבנו שאנחנו תמימי דעים בהשקפת עולם שלנו. רצינו מאוד להיות יחד. ובשקט אפילו תכננו איך אחרי שמינית נתארס ואחרי השרות נתחתן... חשבנו גם שאנחנו מספיק גדולים וחזקים ויכולים להחזיק מעמד כ"כ הרבה זמן. שיש לנו גם כח לא לנפול ולשמור על כל גדרי ההלכה... (כמה תמים לחשוב!)
היינו ממש באופוריה. הכל היה ורוד.
מאז עבר זמן. מהשביעית הגעתי לשמינית התחלנו בכיתה לדבר על חיי משפחה, שאיפות... התחלנו להתכונן כבר לחיים "שבחוץ" הכל נהיה מוחשי הרבה יותר... כשבדרך עברתי קיץ קשה שביגר אותי ב"ה ובעיקבות כל השבר הנורא שהיה הגעתי לתובנות אחרות ובניתי אשיות בוגרת יותר ועמוקה יותר. הגעתי להרבה הבנות עם עצמי ודי הצלחתי (דווקא מהשבר הנורא הזה...) להגיע להחלטה בנוגע לאופי ודרך החיים שלי. השתנתי המון.שנוי שאני שמחה בו.ואם זאת גליתי.שזה איפה שהוא לא זה... זה לא מה שאני עכשיו רוצה. החלום שלי כבר שונה. השאיפה שלי היא למשהו שונה, עמוק הרבה יותר, קדוש יותר.
ומצד שני, כבר נקשרנו כ"כ.. נהינו חברים כ"כ טובים. יודעים הכל 1 על ה2. כמעט מרגישים זה את זה... שקשה כ"כ לחתוך עכשיו. אנחנו פשוט לא מצליחים. אני לא מצליחה ולא יודעת איך לעשות זאת והוא מצדו לא רוצה... הוא כן רוצה שנמשיך יחד למרות כל הקשיים. כשבתכל'ס הוא מרגיש שהמטרה והשאיפות שלנו כן משותפות ולכן אין סיבה שנעצור עכשיו.אני מרגישה שזה לא טוב לי. ושמצד שני אין לי מושג איך מפסיקים עכשיו. אני כ"כ רוצה לחיות את חיי בצורה קדושה וטהורה הרבה יותר, להקים בית אמיתי של תורה ועבודת ד' ומצד שני מרגישה כן מאוד קשורה אליו ואצלו הכל יותר "חפיפניקי". (הוא באמת אדם מקסים.) ניסינו כבר כ"כ הרבה דברים ופשוט לא הצלחנו להתנתק. וככל שעובר הזמן זה קשה יותר ואני אובדת עצות... אני מרגישה כ"כ לא בסדר עם עצמי. לא שלמה... ומצד שני קשה לי לדמיין את עצמי בלעדיו. כל הזמן אני רק שקועה במחשבות על זה. בלבטים והחלטות שלא מצליחות להתבצע...
האם יש לכם בדל רעיון עצה או הכוונה מה לעשות?
ממש ת
תשובה
שלום יקירתי.
דבר ראשון אני מאד מאד שמחה שכתבת לנו את הסיפור הזה. הסיפור שלך כל כך אמיתי שמוכיח בדיוק את מה שאנחנו מנסים לומר כל הזמן, שמראה שזה קיים וזו המציאות. ש"לכל זמן ועת לכל חפץ" , שתקופת התיכון היא אכן "תקופת ההתבגרות", ההבשלה והבניה העצמית שלך שבעצם את הופכת להיות מי שאת. וגילית מי את ואת שלמה עם זה ע"פ הבנתי. וראי מה את מספרת לי בעצם- שהבחור הזה, שאת אוהבת כל כך וודאי הוא אדם נהדר, עוצר מבעדך להיות מי ומה שאת רוצה להיות.
האם זו אהבה? האם אהבה איננה אמורה לקדם אותנו? לקחת אותנו למקום נעלה, קדוש וטהור יותר?
הרי את יודעת מה התשובה ומה צו ליבך מורה לך- זה משתמע מכל מילה ומילה במכתבך.
אבל לפעמים הדרך הישרה והנכונה כואבת וכרוכה בויתורים- ויתורים , אבל שימי לב, על דברים חיצוניים, לא על דברים פנימיים- [על מי שאת] שזה הדבר הכי חשוב בחיים.
נסי לחשוב לא על הקושי עכשיו אלא על עוד 10 שנים. עליך כאישה בע"ה כאם. מה את רוצה לראות שם בעתיד? לזה עליך לחתור עכשיו ואם הקשר הזה לא מוביל לשם, עם כל הכאב- עליך לוותר. כי הכאב הוא עכשיו, הוא זמני. הכאב שאת תגררי איתך אם לא תעשי כן הוא ארוך ומתמשך.
אני מציעה שתזמי איתו ש"שיחה רצינית". לא אחת מאלף השיחות שעשיתם ודאי כבר בנושא אלא ערב שמתוכנן ומוקדש רק לזה. ששניכם יודעים היטב מה הולך לקרות, מפנים זמן, יוצאים מחוץ לבית , בלי פלאפונים ומציגים את הבעיה כמו שהיא.
אולי תגלי שאם תציגי את זה כ"יש" או "אין" הוא יבחר ללכת בדרכך?
אבל אני מציעה לך לזכור היטב מה סדר העדיפויות שלך.
הנאה רגעית או מתמשכת?
כאן תמיד,
לכל התייעצות נוספת,
שלומציון
shlomtsionk@yahoo.com