הפיגוע בצרפת

למען שמו באהבה

ילדה יקרה!

איזה לב גדול יש לך! איזה אכפתיות! איזה רגישות!
כולנו חיים במציאות המשוגעת הזו, טוב שיש עוד מי שזוכר לכאוב, להרגיש, ולא להמשיך לסדר היום כאילו כלום.
מותר להיות נסערים, ואולי אפילו כדאי.
עצם הכאב מראה על בריאות נפשית, על יכולת להרגיש ולא להישחק, על אכפתיות גדולה וערבות לעמי"י.
כל אלו דברים מיוחדים מאד, ובשאלתך את מראה שהם קיימים בך.

עד שאני עונה לך והנה נוחתת בשורה קשה נוספת על עמינו, משפחה שלימה שנמחקת, מותירה שריד אחד מאחורה. אמא. ללא ילדים וללא בעל.
זה מזעזע וכואב מאין כמותו.
אני משערת שגם סיפור זה פוגש אותך במקומות כואבים.
ושאלתך בעצם רק מתחדדת.

אז לפני כל הבירורים אני רוצה רק שנעשה איזה תיאום גרסאות בנינו, שנוכל לגשת מאותן נקודות מוצא לשאלה:

קחי הרבה אויר, למה זה הולך להיות ארוך:)

1) כאשר אנחנו עומדים מול אבדנים כאלו, מול כאב כזה בלתי נתפס, ותוהים: איך דבר כזה אפשרי?
אנחנו לומדים לפני הכל- ענוה מהי.
אנחנו מבינים כמה אנחנו לא מבינים, ושאף אחד לא יגיד שזו תשובה מכורה (-התחמקות), כי [מי שחושב שהוא באמת מסוגל לעמוד במקום של ריבונו של עולם, ולהסביר מהלך זה או אחר, הוא פשוט כופר באמונה הבסיסית ביותר שלנו כעובדי ה´-
האמונה שמעצם היותנו נבראים, וריבונו של עולם בורא, אז אנחנו חסרים, חלקיים וקטנים. וריבונו של עולם- מבין, יודע צופה ומחליט.]
רק ההגדרה של בורא ונברא כבר מחייבת אותנו לגשת ממקום קטן אשר יודע את מוגבלותו, לשאלות כאלו אשר מנסות לתהות בדרכי ה´ (מותר לשאול, אבל חייב לזכור את מקומנו).

2) זה שיש ריבונו של עולם שנתן לנו את התורה במעמד הר סיני והכול אמת זה משהו אחד,
וזה שיש זמנים כאלו של "הסתר פנים", של קשיים וצרות שבהם אנחנו רק מייחלים לליטוף והארה וכל כך כואב לנו בפנים, זה משהו אחר.
רק מה, [צריך לדעת ולהפריד בין מקומות שכליים רציונאליים לבין מקומות של רגש וכאב, ולא להתבלבל ולחשוב בזמני הקושי והכאב שהאפילה שעוטפת אותנו היא חזות הכל, ושיש בכוחה לערער מאמונתנו.]
העולם כשמו כן הוא: עולם. העלם. חושך ואור. ובמצבי החושך אנחנו כמגששים באפילה, מחפשים יד תומכת וחזקה, מישהו להישען עליו.
תפקידו של השכל בזמנים כאלו להחזיק את כל מה שאנו מאמינים בו ואין זה סותר את הכאב ותחושת הריחוק. ברגע שמבינים שאין סתירה, ואף אחד לא הבטיח לנו שיהיה לנו רק טוב ונעים, וגם אף אחד לא התנה את רחמנותו וטובו של הקב"ה בשיפוט דעתינו ועינינו.
אז אפשר לגשת לכאב מבלי לפחד לאבד את אמונתנו בדרך, כי זה כלל לא מתנגש.

מתוך ההבנה שאנו מוגבלים מעצם היותנו נבראים ומתוך ההבנה שאין סתירה בין אמונה לייסורים וכאב-
אפשר לקחת שוב אויר ובעז"ה (לנסות) להבין את מקומם של ייסורים בחיינו כאומה:

[יסורים לשם בניית כוחות וצמיחה רוחנית]
היסורים שלפני ביאת המשיח מכונים ´חבלי לידה´. זהו המשל הנפוץ ביותר לתהליך הגאולה, הכאבים לעיתים איומים ונוראים, אבל בתוך כל הסבל ומתוך כל הסבל, באה נשמה חדשה לעולם.
כשמסתכלים על העבר של עם ישראל- על הפוגרומים, הרדיפות, המלחמות. משפחות שלימות שנטבחו, צדיקי עולם שנרדפו- אנחנו יכולים לראות שצמחנו מזה. הכאב הוא אותו כאב. כאב חד. מפלח את הלב. אבל הכאב הזה יוצר אצלנו כוחות חדשים.
[´כאשר ייסר איש את בנו ה´ אלוקיך מייסרך´.]
אם ניקח דוגמאות מחינוך ילדים, נראה למשל שילד הרוצה להגיע אל הקוביות, והוא כבר יודע לזחול אך מתעצל.. כאשר אבא לא עוזר לו הוא בוכה ומרגיש שפוגעים בו. אך באמת אביו רוצה לטובתו, כדי שיפתח את שריר כתפיו היטב, יניע את גופו ויצליח לזחול קדימה. כך יוכל אחר כך גם להתחיל ללכת, ולכתוב כיאות, ועוד כהנה וכהנה.
יש לייסורים יכולת לגלות כחות באדם, וגם באומה.
אם האדם חי חיי שקט ושלווה,חייו יכולים לעבור בלי שעשה משהו משמעותי. חיי נהנתנות ותענוגות. לעומת זאת אדם שיש לו מעט קשיים- מתגלים בו כחות גדולים שאפילו הוא עצמו לא בטוח היה מודע לקיומם.
אם לא הייתה לו ההתמודדות- הוא לא היה מוצא בקרבו את כחות הנפש הגדולים האלה.
כך גם בעם ישראל. אם היינו מצויים כל הזמן בשקט ושלווה- היינו מתבוללים חלילה בין הגויים, למדים מדרכיהם ומעשיהם. ברגע שיש קשיים ואנחנו נרדפים- אנו מוצאים בקרבנו בצורה יותר גלויה ומעשית את הייחודיות שלנו ואת האופי המיוחד שלנו. הייסורים מכריחים אותנו לעמוד מול עצמינו לא לשקוע באופוריה, לא להיות עם ככל העמים. הייסורים מנפצים לנו את הדמיונות הללו- ואנחנו מוכרחים לגדל בעצמנו כוחות.
בני ישראל שיצאו ממצרים, כשעמדו לפני ים סוף, מאחוריהם המצרים ומהצדדים מדבר- גילו בעצמם כוחות גדולים, שם התגלה כחם של ישראל שהיו מוכנים ללכת אחרי משה, לקפוץ לתוך הים ולהראות את אמונתם הגדולה בקב"ה.
מכאן שהחסר שאנו פוגשים, הכאב והייסורים הינם הכל למען התכלית שנתעורר, נתגבר ולדבוק בו ממקום פנימי יותר ונפיק מעצמינו תעצומות נפש גדולים יותר.
מול ייסורים כואב לנו. כואב מאוד. אבל אנו מבינים שזה מאהבה, שזה למענינו שזה מצמיח אותנו, ומקדם עוד שלב בדרך לגאולה השלימה.

[ייסורים כאמצעי לתפילה אשר מולידה אמונה וקרבת אלוקים ]
למה האמהות היו עקרות? מלמדים אותנו חז"ל- משום שהתאווה הקב"ה לתפילתן. אם היינו מבינים (ואנחנו לא) עד כמה יקרה התפילה לפני ריבונו של עולם, אולי היינו שואלים פחות שאלות.
הלא יש לנו מטרה לדבוק בה´, וייחודנו (לעומת המלאכים למשל) הוא שאנו דבקים בקב"ה מתוך המציאות, למרות ההסתר, מתוך החול- ופעמים רבות רק הייסורים מעוררים אותנו לדבוק בו מחדש ולא לשקוע בחיי העולם.
הקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים” (יבמות ס”ד.). דהיינו: לפעמים סיבת הגזרה היא שאדם יתפלל, ולא התפילה כדי לצאת מהצרה (עי´ בשיחות מוסר לגר”ח שמואלביץ´ כ"ח ל"ג)-אנחנו רגילים לחשוב שיש לנו קושי ועל מנת לפתור אותו אנחנו מתפללים אבל למען האמת הקושי הוא אמצעי לעורר אותנו לתפילה.
הלואי ונזכה להתפלל ולדבוק בהם יתברך גם ללא תזכורות כאלו.

[הייסורים כמסר אלוקי על כך שאיננו בכיוון:]
בספר ´אם הבנים שמחה´ (עמ´ קסב) כותב שעל ידי הייסורים הבאים על ישראל הקב"ה מנתב את דרכנו כעם, עוזר לנו ללכת בדרך הישר ולהגיע אל ייעודנו.
כך למשל הוא כותב על המאורעות הקשים שפקדו את ישראל בזמנו, היינו השואה- שהיא זו שמלמדת אותנו ומסמנת לנו כי עלינו לעלות לארץ.
הייסורים הם כמו סימנים מהקב"ה על כך שאיננו נוהגים כשורה, ואף מסמנים לנו כיצד עלינו להתנהג.
הם אף מסייעים לנו בכך. הם עוזרים לנו להבין שמקומנו למשל לא בין הגויים בחוץ לארץ אלא בארץ ישראל. בלעדיי ייסורים אולי לא היינו רוצים לעזוב כל כך מהר את הגלות.
לאחר שקרו הדברים, מבינים אנו כי כך הביא אותנו הקב"ה להבנה שעלינו להתקדם ולעבור שלב בדרך לגילוי ייחודנו ותפקידנו כעם ה´.

[ייסורים ככפרה על הפרט או על הכלל:]
ישנו עוד טעם נוסף, שייסורים מטרתם היא לכפר. במיוחד כשמדובר על ציבור גדול, על עם שלם- שם התשובה קשה במיוחד, וישנם חטאים ועוונות שזקוקים לכפרה.
ייסורים מכפרים, כפי שמלמדים אותנו חז"ל. ודווקא את מי שהקב"ה אוהב- מביא עליו ייסורים כדי לזככו וכדי שיכופר לו. שיהיה נקי וטהור יותר.
חז"ל בבראשית רבה (פרשה סב אות א) אומרים:" אמרו בעל התאנה יודע אימת היא עונתה של תאנה ללקט, ולוקטה, כך הקב"ה יודע אימתי היא עונתן של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקן, שנאמר ´דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים".
הקב"ה יודע את תפקידו ושליחותו של כל אחד, הוא יודע מתי היא ´עונתו´- מתי תם תפקידו והוא בשל לעלות למעלה.
במדרש שמובא הקב"ה יורד לגנו ללקוט שושנים- הוא בוחר את הטובים ביותר, ואותם לוקח איתו.אולי רק הם מסוגלים לשאת בנטל של הכלל.
כל ישראל ערבים זה לזה ...ואם נתפסים זה על זה בחטא כל שכן שיועילו זה על זה בזכות. ואמנם, על פי שורש זה נסדר שיגיעו צרות וייסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. ... ובמעשה הזה מיטיב לדורו שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול... שיִלְקֶה הצדיק על בני דורו שהיו ראויים לעונש גדול מאוד וקרובים לכליה או לאבדון, והוא בייסוריו מכפר עליהם ומצילם בעולם הזה ומועיל להם גם לעולם הבא". (הרמח´´ל בספרו "דרך ה´ " ח´´ב, פ´´ג)
הרמח"ל מביא בפירושו זה, שדוקא הצדיקים הם אלו שנבחרים לשאת בייסורים עבור הכלל. ובמותם מאפשרים לבני דורם להמשיך ולפעול ומצילים אותם על ידי הייסורים שלהם, אלו בעצם ייסורים שהם נוטלים בשם הכלל כולו.

[ייסורים כחלק ממהלך אלוקי שלם, שסופו טוב]
על יוסף הצדיק שמעת? ועל יעקב אבינו?
יפה.
אז בטח את זוכרת עוד מימי הגן שיעקב שולח את בנו יוסף לראות בשלום אחיו ובשלום הצאן", הדברים מתגלגלים ובסופו של דבר באותה השליחות, יוסף מושלך לבור ובהמשך נמכר לעבד- וכל זאת על ידי האחים!
והוא בסה"כ בא לקיים את ציווי אביו ולעשות טוב, והנה הוא מוצא את עצמו נמכר לעבד, דוקא על ידי האחים שבא לדרוש בשלומם, ודוקא באותה השליחות בא קיים את ציווי אביו. .
נראה ציני לא?
יוסף אומר לאחיו אחרי שהם נפגשים במצריים: "ויאמר אליהם יוסף [אל תיראו,כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה,אלוקים חשבה לטובה..."]
מכירתו של יוסף, זה אחד הסיפורים היותר קשים וטראגדיים בתורה, אז יופי שיש לנו בסוף, הפי אנד, וכולם נפגשים במצריים ויוסף נהיה השליט אבל הסיפור הזה יכול היה באותה המידה להסתיים אחרת. אלא מה, שזכינו לקבל הצצה מדהימה, דרך הסיפור הזה, על מהו מהלך אלוקי! איך משהו נראה גרוע שבגרועים ודוקא הוא מתברר כהצלה! יוסף, שסבל כך כך הרבה מעיד: " אלוקים חשבה לטובה".
אני לא צריכה להזכיר לך את סיפור המגילה נכון? גם שם יש עקרון דומה, אסתר הנלקחת לבית המלך, ובסופו של דבר בזכות כך זוכה להציל את כל בני עמה.
את מבינה לאן אני חותרת?
אנחנו פשוט לא מבינים! וגם אם אין סיום נחמד כמו אצל יוסף או כמו במגילה, צריך להמשיך ולהגיד: "אלוקים חשבה לטובה"!

כדאי לעשות סוויץ´ קטן בחשיבה ובמקום למה (עם קמץ בל´) לשאול, למה (עם שוא בלמד). במקום לנסות להבין למה דברים רעים מתרחשים (משהו שכנראה שלא נצליח להבין אף פעם) אנחנו צריכים לחשוב, מה טוב יכול לצאת מהמקום הזה. דווקא שם אנחנו צריכים להאיר במלוא הכוח והעוצמה, להשתדל יותר, להוסיף עוצמה, תורה ואמונה. והמשימה הזאת מוטלת עליי ועלייך כיחידים ועל כל כלל עם ישראל כרבים.

אנו מאמינים במוחלטות שריבו"ע טוב ומטיב לכל, והוא היחיד הצופה מראשית ועד אחרית, ולנו לא נותר, אלא לסמוך עליו. ולהאמין גם בהסתר ובקושי.ברגע שמפנימים את כל האמור לעיל וברגע שעומדים בענוה מול ריבונו של עולם ואומרים: אנחנו לא מבינים כלום. אבל אנחנו מאמינים בך, ברחמיך, בטובך וקדושתך.
אז הכל נראה אחרת, ואז גם השאלה של איך לקבל קושי זה או אחר, כבר נשמעת שונה לגמרי.

אם החזקת ראש עד לפה, אז נוסף לרגישות שלך את גם בחורה מעמיקה.

הכח של הטוב הרבה יותר חזק ואמיתי מן הרע.
[מרובה מדה טובה על מדת פורענות!!
לפעמים מתוך ההסתר אפשר להבין כמה טוב צפוי לנו- כל הקשיים הללו מעידים על טוב גדול ואמיתי הרבה יותר שעתיד להתגלות!]
לא ידעת מתי, לא יודעת איך, לא יודעת אם במוחשי או ברוחני.
אבל:"טוב ה´ לַכּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו".

עוד נזכה לגאולה שלימה ויקויים: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר"(ישעיהו כה, ח)

יהי רצון שנתנחם בקרוב.
פה לביאורים ובירורים.
צופיה.
tsofia641@gmail.com