שאלה
לכבוד הרב שרלו שלום וברכה,
קראתי את החלק הראשון של מאמר הסיום של הרב בספרו "אחריך נרוצה", והתרשמתי שהרב מדבר בו בעיקר על מה שניסתה לעשות פילוסופיית ימי הביניים, אך הרב לא מדבר שם על התכונה היסודית של הנפש האנושית לתרגם ולהבין כל דבר במושגים אנושיים (שמא הרב מדבר על זה בחלק השני של המאמר הנ"ל?).
הרב כותב בתשובתו האחרונה: "עולם הדימויים האלה אכן מכניס אותנו לזיקה מרתקת ביחסים עם הקב"ה. אולם אנו חייבים לזכור כל הזמן כי אין אנו טוענים טענה אונטולוגית על הבורא, אלא חיים קשר פנימי עמוק מכוחם של דימויים אלה".
ובכן, עד כמה שאני מכיר את עצמי ואת הזולת, אנחנו לא יכולים לקיים מערכת יחסים חיה ותוססת עם הזולת, בלי לחוות אותו במושגים ודימויים אנושיים. זה כמו, להבדיל, שהכלב רואה את בעליו כ"ראש העדר", הוא לא יכול לחוות את בעליו אלא במושגים "כלביים". עולם הדימויים האנושי הוא חלק אינטגרלי בלתי נפרד מההיכרות והקשר עם הזולת, ולא ניתן כלל להפריד בין עולם הדימויים, לבין מה שהזולת באמת. הפרדה כזאת "מסרסת" את הקשר ופועלת נגד הטבע האנושי שאי אפשר אלא לחיותו כמו שהוא. אנחנו אמנם צריכים לכבד את גבולותיו של הזולת, ולהשאיר בנפשנו את האפשרות פתוחה לכך שהדימוי שלנו שגוי, אך אחרי ככלות הכל אנחנו חווים אותו לפי דימויינו ומושגינו, והדבר בלתי ניתן להפרדה כלל וכלל.
אז למה שנצפה שבקשר עם הקב"ה זה יפעל אחרת? האם אין כאן "סירוס" של הקשר? זה לכאורה לא יכול בשום אופן לפעול אחרת? אז איך אפשר לחיות את עולם הדימויים של הקשר בין הקב"ה לבין האדם, כפי שמופיע למשל ב"שיר השירים", בלי לייחס את הדברים לעצמותו של הקב"ה? מה השיטה? אם הנפש לא יכולה לבצע את ההפרדה הזו מול אדם אחר, אז למה פתאום בקשר עם הקב"ה הנפש תדע לעצור ולהבחין ולהבדיל בין הדימויים לבין המציאות? הרי הרב כותב בפרק הסיום של "אחריך נרוצה", שאנחנו רואים שהתנ"ך נותן לגיטימציה לפנייה של האדם אל הקב"ה עם מושגי הצדק המצומצמים האנושיים, והקב"ה לא דוחה את פנייתו של האדם ואומר לו: "אתה לא מבין כלום. עדיף שתשתוק בעניין זה".
אמנם כשאנו עוסקים ב"התנהגותו" של הקב"ה, אנחנו מרבים להשתמש במילה "כביכול", אבל זה מתאפשר רק כשאנו עוסקים באיזשהו נושא לימודי ומתוך חשיבה מבוקרת. אבל בעולם זרימתה ומרוצתה של הנפש, לא ניתן להכניס את המילה "כביכול", כי זה לא משהו ש
תשובה
שלום וברכה
הדברים שאתה כותב הם עמוקים מאוד.
א. אתה צודק מאוד כי אנחנו לא מסוגלים לחוות חוויות אלה בכלים האנושיים שלנו. הדברים שכתבת על יכולת החוויה שלנו נכונים מאוד.
ב. אולם, בד בבד עם החוויות שלנו אנו גם יודעים להסתכל על עצמנו מבחוץ, ולדעת כי אכן מדובר בחוויות שלנו, ולא בקביעות האונטולוגיות על הבורא. זהו כנראה ייחודו של האדם, המסוגל לנתח את החוויות שלו, ולהסיק מניתוח זה את מהותה של החוויה ואת גבולותיה. על כן, אנו נסחפים לקשר עם האלוקות בטיב ההבנה הפנימית שלנו, ובד בבד יודעים כי הדבר הוא תהליך המתרחש בעולמנו פנימה.
ג. הדבר מאפשר מחד גיסא קשר מאוד עמוק עם האלוקות בלי לעבור תהליך עיקור, ויחס עם זאת הבנה כי אין אנו קובעים על הקב"ה דבר.
ד. אנו קובעים על עצמנו. אנו יודעים ממה שריבונו של עולם חשף לנו בכתבי הקודש כי אנו רשאים לחיות את המושגים האלוקיים לפי ההבנות שלנו ולפי היכולת האנושית שלנו; אנו יודעים כי מותר לנו לצפות כי הקב"ה יפעל בעולמו לפי המושגים המוסריים שלנו, ואנו רשאים לשאול שאלות קשות בשעה שאין הדבר מתקיים וכדו'. כל זה נעשה מתוך מודעות עמוקה לכך שאנו עוסקים בעולמנו הפנימי ולא בריבונו של עולם.
ה. טענתי המרכזית אפוא היא ייחודו של האדם החי בשתי מערכות: בחיים אותם הוא חווה, ובחיים עליהם הוא מסוגל להתבונן בהתבוננות רפלקטיבית מבחוץ. כיוון שכך, אנו סוערים בחיים האמוניים שלנו, ובד בבד יודעים כי זה עולמנו.
כל טוב