הכל כל כך קשה ומפחיד (על התמודדות עם משברים)

שלום

בואי נעשה תרגיל מחשבתי קטן. בואי נחשוב איך מרגישה נמלה
נמלה הרי היא כל כך חרוצה, וכל כך יודעת מה היא רוצה מעצמה, כל כך מתאמצת לחפש מה שהיא צריכה -אוכל, מחיה, חיים.
אבל נמצאת בעולם כל כך גדול. היא רק מרימה את הראש ורואה הכל גדול, מפחיד, מאיים.
גם העלה הקטן ההוא, שבדיוק נשר מהעץ, נראה לה כל כך גדול, כלכך כבד, כל כך מפחיד.
גם האבן, שהילדים הקטנים מחזיקים ביד ואוספים בכזו קלות, גם היא נראת כל כך גדולה בעיניה, מפחידה ומאיימת.

אולי ככה את מרגישה? אבודה בתוך עולם גדול, מפחיד, ואת מרגישה כל כך קטנה לעומתו. כל כך... אפסית. כלום. לא שווה ולא משמעותית... מבולבלת, מלאה תהיות ושאלות, מלאה בתסבוכות מעצבנות שעושות אצלך קשרים בראש וחוסר איזון מטורף...

והבלבול הזה בעצם מורכב. מאד מורכב.
כי את בגיל ההתבגרות. והגיל הזה לכשעצמו אומר דבר אחד: שכולם בגילך, גם אלה שבבסיסם טובים ומצויינים (שאת כנראה בקטגוריה הזו) וגם כאלה שפחות אפשר לראות אצלם את הדברים האלה, כולם - וגם אני הייתי שם - כולם (!!) בודקים מה הם רוצים להיות. שומעים מפה ושומעים משם, מציבים לעצמם איזה יעד מוגדר יותר או פחות, ומנסים למצוא את הדרך היישר לעבר המטרה. לפעמים הדרך תהיה פשוטה וברורה, ולפעמים היא תהיה מלאה בכל כך הרבה טלטלות ובלבולים, כל כך הרבה שינויים וסתירות, שזה בכלל לא נראה דרך...

אבל האמת היא שזה כן דרך. קלה יותר או פחות, אבל דרך.


ומעבר לזה שאת בגיל ההתבגרות, מעבר לזה שאת בסך הכל עושה את התפקיד שלך בגיל הזה - בונה את האישיות האישית שלך כמו שצריך,
יש לך רקע מהעבר הלא-כל-כך-רחוק, שאולי הוא עבר אבל בעצם הוא גם הווה.
לעזוב הבית שלך, את השכונה שלך, את החברים, את החוויות, אולי זה טבעי. הרבה עוברים ממקום למקום. אלא שההבדל הוא שזה נעשה בכורח, בכאב, בכעס, באכזבה, ובפנים נכנס לו חוסר אמון.
חוסר אמון בהכל.
חוסר אמון ביציבות של הבית שלך, חוסר אמון בצבא ובמדינה, חוסר אמון במשפחה התומכת שפתאום כבר לא תומכת (כי גם לה מאד קשה), חוסר אמון ביצירת קשרים כי החברים הלכו להם לאיבוד והם לא נשארים לעד.

כן, מתוקה, זה מאד הגיוני שזה נראה, אולי אפילו רק לעצמך, שאת כבר לא מאמינה בהכל כמו פעם, כבר פחות אידיאליסטית, כבר פחות שומרת, מתפללת, פחות מתנהגת כיהודיה אמיתית. ועם כל זה את בעצם [מאד!!!] מאמינה בהכל, אידיאליסטית, שומרת, מתפללת, יהודיה אמיתית.
אבל זה גם מאד, מאד, מאד... הגיוני שאת מבולבלת. מלאה בתערובת של רגשות מעורבים וסותרים, מלאה בכאב מהול בשמחה, מלאה בכעס מהול בתקווה. והכל מבולבל, הכל קשה.

אולי פעם היית קטנה יותר ולא ממש הבנת מה עובר עלייך. אבל היום הגעת לשלב שאת מסתכלת ואומרת: איפה כל מה שהיה פעם? איפה אבא ואמא החזקים? למה הם פתאום נשברים לי מול העיניים? למה הם פתאום לא מרוצים מכל דבר? למה הכל לא ברור? למה הכל לא בסדר? למה אני כבר לא מצליחה לראות שהכל משמיים? איפה הכל משמיים אם הכל נראה כל כך לא מתאים, כל כך לא מסודר, כל כך לא מה שאני רוצה...

את אומרת שאת רוצה ח-ו-פ-ש. אבל לא יודעת ממה.
ואני מציעה לך - אולי החופש מה...חופש?
חופש זה בעצם חוסר-שיגרה, משהו יותר חופשי, יותר פתוח, פחות מסודר... ובעצם אולי את רוצה לצאת מזה!!!! את רוצה כבר חופש מהחוסר סדר הזה, חופש מהשגרה שהיא בעצם לא שיגרה, חופש מהבלאגן הזה שעושה לך בלבולים, חופש מהלא-מודע המעצבן הזה.
חופש. לעזוב הכל ולחזור לשיגרה, לנורמליות, לסבבה, להיות כמו כולם, כמו פעם, כמו שהיית אז...

את רוצה להישאר בבית, עם המשפחה האוהבת. את רוצה להמשיך להאמין. את רוצה להמשיך ולראות את עצמך מקימה חיי משפחה המושתתים על התורה והמצוות. את רואה את עצמך ממשיכה בדרך האמת. אבל לא רואה את עצמך מסוגלת.

נמלה שלי - בואי תחזרי לרגע להיות בן אדם: האם העלה הזה הוא באמת מפחיד? האם האבן הקטנה ההיא באמת מאיימת? האם גרגר החול שאת סוחבת באמת כבד?
הבלבול הזה, העוצמות האלה, גורמות לך להרגיש כבדוות, פחד. אבל את מסוגלת להרבה יותר כי את באמת [בת אדם] ולא נמלה.
פשוט צריך לעצור לרגע, להציץ, להסתכל מבחוץ ולומר: נכון, זה גדול, זה כבד. אבל אני לא נמלה, אני מעבר לזה. אני אצליח לעבור כל עלה וכל אבן, כל גרגר חול. זה "קטן עלי". כי את באמת יכולה! את באמת מסוגלת! כי בעצם את כבר שם. פשוט מישהו טיפטף לך פעם ועוד פעם שאת קטנה, נמלונית, חלשה.
אבל אל תשכחי שאותה נמלה שהייתה בהתחלה -היא גם חרוצה, עושה את העבודה שלה, יש לה מטרה והיא עומדת בה.

בתאדם שלי. הציבי לעצמך מטרות: איפה את רוצה לראות את עצמך? מה את רוצה מעצמך?
ועכשיו חשבי: מהי הדרך המתאימה לך? באיזו דרך את בוחרת? איך?
מהם האבנים שבדרך שלך, האם ההורים? האם הבית?
איך את רואה את עצמך מתמודדת?
מי יכול לעזור לך בדרך? ממי תוכלי לבקש עזרה?
עזרה בפן המעשי - אנשים שאת מכירה, ועזרה בפן הרוחני - הקב"ה. אולי קשה לך להתפלל אבל בתוך תוכך בעצמך אמרת שאת כן מאמינה, יודעת, שהוא זה שמכוון את העולם והוא זה ששם אותך במקום הזה כי את יכולה ומסוגלת לעמוד בו.
ויגיע היום שתסתכלי על עצמך ותגידי - המקום שהייתי בו אז הוא זה שעשה אותי מי שאני היום. הוא זה שחיזק אותי, הוא זה שהפך אותי להיות האישה המיוחדת ובעלת העוצמות.
כי את העוצמות האלה אני רואה בך כבר עכשיו. לולא הם, השאלה שלך לא הייתה נכתבת בצורה כזו.

ולגבי המחשב? עזבי, זה מתקשר לאותו חופש.
החופש מהחופש. הרי את המחשב אנחנו פוגשים הכי הרבה בחופשים שלנו, זה מקום שמאד קל לברוח אליו כשאין לך תעסוקה, ואם את נמצאת עכשיו בחופש תמידי -הרי שאת כל הזמן על המחשב. אולם ברגע שתתני לעצמך לחזור לאיזו שהיא שיגרה, להתאושש, להתמלא, להתעצם - המחשב הזה כבר לא יעסיק אותך יותר. כבר לא תצטרכי אותו כי ´תסיימי´ את החופש...

ולסיום אני נותנת לך עוד 2 קווים שיוכלו לעזור לך ולתמוך בך בהמשך:
הקו הטלפוני שלנו - 1-599-5000-54 בימים א-ה בין השעות 21:00 עד 1:00 בלילה
וקו נוסף - מוקד מענים, שעומד בדיוק לנוער כמוך - נוער שעבר את הגירוש ומרגיש מצוקות, קשיים, בלבולים. מס´ הטלפון שלהם הוא 1-800-250-050, הקו פועל בימים א´ - ה´ בין השעות 10:00-22:00, ובימי שישי בין 9:00-13:00.

וכמובן שאת יכולה לכתוב לי ולהמשיך להתייעץ, לשפוך מהלב ולהוציא את כל התסכולים, כי בשביל כל שאלות ה"למה", אני כאן בשבילך... :)

שלך ואיתך,
רחלי.
evrachel@gmail.com