היה לי כל כך טוב, ועכשיו הכל התפרק

שלום לך, חדג'ומטית שבורת לב
כואב לי לקרוא את הצער הרב שיש במכתב שלך, אך עם כל הצער את נשמעת בחורה אופטימית וחזקה. אני אנסה לתת לך כמה כיוונים ואני מקווה מאוד שהתשובה תעזור לך.

ממה שאת כותבת עולים כמה עניינים מרכזיים:

1. תחושת אבדן, תמונת חיים יפה ומושלמת שהתנפצה לרסיסים
2. חברויות שנעלמו
3. שאלת זהות עצמית: אם אני לא חלק מהקבוצה ההיא, אז מי אני בעצם?

אם הייתי צריכה לשים כותרת על שלושת העניינים האלו, הייתי בוחרת במילה "שינוי". אהבתי מאוד את המשפט שכתבת: "ואני יודעת שזה יקרה עוד הרבה בחיים, ויש פרדות ולא הכל נשאר בקו ישר כל החיים". אבל השינוי הזה הספציפי שקרה, הוא לא שינוי קטן, אלא רשת גדולה ומסועפת של שינויים בתחומים שהיו הכי קרובים לך ושהיו חלקים נכבדים מהזהות שלך, מהלב שלך ומהזמן שלך.
נשמע שיש לך הרבה סימני שאלה. סימני השאלה האלה, הם הסיבה ששינוי מוביל לדיכאון. משום שבעקבות שינוי, יש חוסר ידיעה מה יהיה הלאה. וחוסר ידיעה פירושו חוסר שליטה. וחוסר שליטה גורם לנו להרגיש קטנים, חסרי יכולת, תחושת כישלון וחוסר אונים, אבדן מוטיבציה.
יש בך צד מאוד יפה וחיובי, את בחורה יוזמת, אקטיבית. כבר כשהתחלת לתאר את הקושי, הוספת: "אני באולפנה הכי טובה בארץ אז שרדתי". וחשוב לך לשרוד. גם כשיש קושי, את לא מתפרקת והולכת לאיבוד. את בחורה עם ראש על הכתפיים, יודעת בדיוק מה את רוצה ואיך שהחיים שלך ייראו, יש לך משימה מוגדרת בדיוק: "בשביל שהוא יהיה שם בשבילי תמיד,שהאנשים שאני כ´´כ אוהבת יראו שאכפת לי מהם,והם יהיו איתי וידאגו לי ויאהבו אותי" ופועלת כדי להשיג את זה. גם אם זה אומר "להקריב את חיי" "ויכוחים עם ההורים" "הפסדתי בייביסיטרים".
המצב הזה של חוסר שליטה זר לך, משום שאת רגילה להיות תמיד בשליטה. תמיד להיות עם תכנית פעולה.


את כותבת שאת מרגישה שהיו לך חברות נפלאות, וסניף נפלא, ובעצם מה שזה משקף – זה שהייתה לך תחושה של ביטחון.
"כללי המשחק" בחברה החדשה שלך השתנו. בחברה הקודמת התפקיד שלך היה לחייך, להראות אופטימיות, חוזק, שמחה בצורה מסויימת, וכשביצעת את התפקיד שלך קיבלת תגובות חיוביות. עכשיו כשאת עושה אותו דבר – התגובות שונות, כנראה שהציפיות שונות ממך, וזה מבלבל, אני כבר לא אמורה להיות מי שהייתי אז, אז מי אני "אמורה להיות"?
ובוודאי שתחושת הגעגוע מתחזקת לימים של ביטחון, שהיה ברור לך כשמש מה עליך לעשות כדי לזכות בתגובות חיוביות מהסביבה.

המצב השתנה, וכעת את יכולה לקחת אותו לכמה נתיבים. יכול להיות שזה רק עניין של זמן עד שתכירי את "כללי המשחק" החדשים, ותוך תקופה מסויימת המצב ישוב להיות דומה לאיך שהיה – שוב תכירי היטב את החברה שמסביבך, תדעי לזהות למה מצפים ממך, ותיישמי. שוב תחזור תחושת הביטחון. וכך יהיה גם בפעמים הבאות והרבות שבהם תעברי בין חברות וסביבות שונות.
אבל אפשר גם לקחת את השינוי הזה בתור הזדמנות. הזדמנות לבנות את הביטחון שלך מתוך מקור פנימי, ולא מתוך מוכרות של החברה. למה הכוונה?
שהפעולות שלך יבואו באמת מתוכך, מתוך התאמה לאופי האינדיווידואלי והמיוחד שלך, מתוך התאמה לאישיות היחידה שלך שאת בונה – שמזה תקבלי ביטחון, ולא תהיי תלויה באמת בפידבקים מהחברה.
המצב האידאלי הוא, שהאישיות של היחיד בחברה, תהיה חזקה ומוצקה מספיק כדי לא להשתנות בהתאם לסביבה, וכאשר זה כך – עולמו לא "קורס" בעקבות שינויים חברתיים וסביבתיים, משום שיש לו בסיס של ביטחון ושלמות עם עצמו.
זה תהליך התבגרות ארוך ולא פשוט, אך בעיני השינוי החיצוני הזה, יכול להיות צעד שייקדם אותך בו, יגרום לך להכיר יותר את עצמך.
את יכולה לקחת דף, ולרשום לעצמך את כל הפעולות שהיית רגילה לעשות עם חברות שלך. בין אם זה לומר שלום לבבי ולתת מחמאות, ובין אם זו התנהגות אחרת, ותנסי לברור ולמיין – אלו דברים את עושה משום שהם "את", הם האופי שלך והם העקרונות שלך, ואלו דברים את עושה משום שהם יזכו אותך בפידבקים מהסביבה. זה תרגיל שיכול ללמד אותך הרבה על עצמך ככל שתחזרי עליו. כל יום את נתקלת במצבים חדשים בפעולות חדשות ובתגובות חדשות, ואם תעלי את כל אלו למודעות, תתפרש בפניך תמונת האישיות שלך. תנסי למדוד את הפעולות שלך ולהיות מרוצה מהן או לא מרוצה מהן, לא לפי התגובות של הסביבה, אלא לפי הדעה האישית שלך עליהן. וככה לא תיאלצי יותר "להתגעגע למה שהייתי פעם". העצמיות שלך והייחודיות לא ייעלמו לשום מקום והביטחון שלך בעצמך יגדל, ככה שגם אם תתגעגעי פה ושם לחברות ישנות, לא תהיי תלויה בהן כדי להרגיש שלמות וביטחון.
כשהאישיות שלך היא משהו שאת בונה באופן עצמאי, עקבי, ולא תלוי בסביבה – את אדם שלם.
כשההגדרה שלך היא "מה שהייתי פעם חלק ממנו" – את רק חלק.

את השינוי הזה בתפיסה העצמית קשה מאוד לעשות מתוך שיגרה, ובתוך חברה שכבר רגילה להתנהגות שלך. לכן התקופה הזאת של השינוי החיצוני, יכולה להיות מקפצה בדרך אל השינוי הפנימי.

אני רוצה לאזן את זה קצת ולומר שוב שהתחושות שלך מאוד טבעיות. געגוע, נוסטלגיה, חוסר ידיעה, את לא צריכה לכעוס על עצמך שאת עצובה לפעמים ובוכה. את לא צריכה לרסן את הרגשות שלך. אני חושבת שכן יעזור לך לדבר על התחושות שלך עם משפחה או מישהו שקרוב אליך ותראי שלאט לאט העוצמה שלהן תירגע.
אבל לצד זה, להכיר בעובדה שהמצב השתנה, שהוא לא יחזור להיות כמו פעם, ולהבין גם שזה דבר חיובי. כי אי אפשר להתבגר אם דורכים תמיד במקום אחד ועוטפים אותו באשליה של שלמות.

אני מאחלת לך הצלחה מכל הלב,
ואם תרצי להמשיך לדבר ולהתייעץ את מוזמנת לכתוב אלי למייל.

בברכת 'עלה נעלה' להתקדמות וצמיחה
טל שוטנשטיין
חברים מקשיבים
Tal.schott22@gmail.com