שאלה
הכלל המפורסם הוא, ש"התובע הולך אחר הנתבע". הביאו הרמ"א בהגהתו (סימן י"ד ס"א) בזה הלשון "התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול". ומקורו טהור מדברי המהרי"ק (שורש א). ע"ש. וכן המנהג פשוט וכמעט אין הלכה מפורסמת ופשוטה ומוסכמת כהלכה זו, שהולכים אחר הנתבע.
מה הדין, תובע אשר ידוע כאדם הבקיא בהלכות חושן משפט ואף כתב מספר ספרים חשובים בנושא והנתבע פנה אליו והודיעו כי ברצונו לידון בבי"ד אחר, התובע אמר לו כי אינו יכול לעשות זאת משום שביה"ד המדובר נוגע בדבר, הנתבע בתמימותו הסכים לידון בבי"ד שחפץ התובע משום שסבר בטעות על ידי ההטעיה שהטעהו התובע שעל פי ההלכה הפסוקה אסור לו לידון בבי"ד שחפץ.
ברגע האחרון קודם הדיון לקח הנתבע מורשה מטעמו שייצגהו והמורשה טען בעת הדיון כי התובע הטעה את הנתבע בהלכה וכי ביכולתו של הנתבע לפנות לביה"ד שחפץ מלכתחילה.
התובע טען בפני הדיינים כי הנתבע לא היה צריך להאמין לדבריו והיה עליו להודיע זאת לביה"ד קודם לכן ועתה כבר שילם הוצאות וברצונו לתבוע את ההוצאות מהנתבע.
האם במקרה זה יחול הדין של מה שפסק הרמ"א בחו"מ סי' י"ד סעי' ה' "מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו". או שמכיון שהיה כאן הטעיה מצד התובע על הנתבע והנתבע הלך בטעות, והסכמתו לידון בבי"ד זה מקורה נובע מטעות שהטעהו התובע יהיה הנתבע פטור מלשלם לתובע את ההוצאות (פתיחת תיק וכו')?
תודה מראש
נסים
תשובה
בזה יצטרכו הדיינים להכריע , האם באמת היתה כאן הטעיה ואם כן ברור שיש מקום לפטור את הנתבע מתשלום, ולא יהא חוטא נשכר, או שמא ההטעיה לא היתה גמורה, ועליו לשאת בהוצאות כיון שלא בדק זאת בעצמו.