האם זה מוסרי למחות את עמלק?

שיר שלום,
ראשית, השאלה שלך יפהפיה ומעידה על כך שהתורה והמוסר שלאורו אנו מודרכים, חיים אצלך בצורה טבעית. העובדה שאת מזדעקת בצורה כזאת כנגד מצווה שנראית לך לא מוסרית מראה כי הקשר שלך למצוות הוא אמיתי ולא מהפה ולחוץ.

לעצם העניין, מצוות מחיית עמלק בראיה פשטנית, באמת מטילה כתם כבד על המוסריות שלנו, ושמה סימן שאלה גדול על החמלה שאנו מבקשים לקנות. אבל אם מסתכלים על מה זה עמלק, ועל גדר המצוה, נבין שלמעשה המצוה הזאת היא ביטוי של מוסר נעלה, כללי יותר מהחמלה הפשוטה שיש לנו כלפי כל יצור חי, שהוא כמובן אדיר וקדוש - ובכל זאת יש מדרגה מעליו, והיא האחריות שלנו כלפי עם ישראל והאנושות כולה, לדורות הבאים. בע"ה ארחיב על כך בהמשך. אני מסכים איתך שלא נכון לומר שפעם היתה מוסריות אחרת - התורה היא אותה תורה והיא מדריכה אתנו תמיד, כנגד כל רוחות הזמן והמוסר המתחלף בעולם. מה שמוצדק אז הוא מוצדק גם היום, ולומר שהתורה היתה מוסרית לתקופתה ולא לתקופתנו היא אמירה שלעניות דעתי גובלת בכפירה.

במיוחד במצוה זו, חשוב להקדים ולהבהיר את העמדה הבסיסית שלנו כאשר אנו מקבלים את המצוות: העולם אינו מושלם. אמנם זה נראה לנו מובן מאליו, אבל חשוב לזכור את העובדה הזאת ולהבין שיש בעולם כוחות [שבמהותם] הם שליליים, שהם מקדמים את הרשע ולא את הטוב, ואותם אנו רוצים למגר, גם כאשר זה נוגד את הרגש הפשוט שלנו כלפי כל מי שנברא בצלם. אנו חייבים זאת לדורות הבאים, שלנו ושל העולם כולו, כאשר אנו מבערים את הרוע מקרבנו. אין מה לעשות, זה לא נעים, אבל זו המציאות - ישנם בעולם רשעים שכל רצונם הוא להוסיף רע, ובכל דור לצערנו אנו רואים את הביטוי שלו בהסטוריה.
זה מתחיל ביציאת מצרים, בה עמלק זינב בנו וניסה את כוחו כנגד החלשים, וממשיך עם המן שניסה להרוג את כל היהודים. לאחר שסנחריב בלבל את האומות איננו יודעים מי זה עמלק, מלבד סימן היכר אחד - הנסיון להוסיף רע. הוא חוזר אלינו בימי הביניים בה העלו יהודים על המוקד, המשיך עם גזירות שונות ומשונות שהוטלו עלינו בשנות הגלות, וכמובן הגיע לשיאו המפלצתי עם הנאצים ימ"ש שהגיעו להישגים של ממש בנסיון להשמיד את עם ישראל. גם לדור שלנו יש את העמלקים שלו, מפוצצי האוטובוסים ושוחטי התינוקות, ולצערנו עד שיגיע המשיח נכונה לנו מלחמה כואבת עם אותו עם, שאיננו יודעים מי חבריו עד שזהותם מתגלית לנו ע"י מעשים חייתיים, שבכל דור ודור מגלים שיאים חדשים של רוע.

לעומת הרשע הזה, אנחנו מצווים ללכת בדרכו של אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום – אך לעיתים בשביל להשיג שלום צריך לעשות מלחמה, ואולי זו כוונת הכתוב בקהלת (פרק ג, ח): "עת מלחמה ועת שלום". לא צריך להרבות במילים מה היה קורה אילו בעלות הברית במלחמת העולם השניה היו מעדיפות "לדבר" עם הנאצים, להגיע להסדר או הסכמה שתמנע את המלחמה. עם רשעים צריך לדבר בשפה אותה הם מבינים, וכדאי מאוד גם לעשות את זה בצורה אפקטיבית – זה [בדיוק] עניינה של מצוות מחיית עמלק. יש לנו אחריות כלפי העולם, מחויבות אמיתית שעלינו להוציא לפועל – להוסיף טוב [ולמגר את הרע,] ולפעמים הדרך הנכונה לעשות זאת אינה בלימוד עוד דף גמרא, אלא במלחמה, בנשק אמיתי שפוצע והורג.

עד כאן אני בטוח שאת מסכימה איתי. הקושי שלך מן הסתם מתחיל כאשר עומד מולך עמלקי ואת מצווה לעשות את ההפך ממה שלמדו אותך תמיד. ובאמת, איך אפשר לעשות זאת? אין לי שום ספק שסיטואציה כזאת היא קשה מאוד, יש קונפליקט אדיר בין כל החינוך שקבלנו עד עתה לבין אותו רגע בו עומד לפנינו אדם הנראה מבחוץ תמים, ואנו מצווים להרגו, וקל וחומר את בנו ובהמתו. אז קודם כל, הקב"ה סידר את המציאות שמצב כזה לא יקרה. מאז שסנחריב בלבל את האומות איננו יודעים על מישהו שהוא מעמלק, ולכן כמובן שאסור לנו להרוג אף אחד על בסיס חשד כזה. מתי בכל זאת מקיימים את המצווה? לעניות דעתי בכל מעשה רשע בעולם יש נקודה מאותו עמלק, וכל אחד שנלחם ברשע מקיים את מצוות מחיית עמלק, כמו למשל בשירות צבאי. כל מעשה טוב שאנחנו עושים מחזק את הטוב, וממילא מצמצם את הרע.

חשוב לזכור שעמלק בימינו אינו עם עם שושלת יוחסין שניתן לעקוב אחריה, אלא בכל דור ודור קם העמלק שלו, ובו אנו צריכים להלחם. אין כאן עניין של השתייכות ביולוגית לאותו עם, עד כדי כך שהגמרא (גיטין נז:) הכותבת כי "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק".

אני מבין את הקושי שלך עם העובדה שאנו מצווים למחות את כל עמלק - גם את התמימים כביכול, ואפילו הצאן והבקר. חשוב לחזור לנקודה אותה הזכרתי, והיא העובדה שמאז שבלבל סנחריב את האומות איננו יודעים מי זה עמלק, והאפשרות להרוג את הילדים, הצאן והבקר אינה יכולה לבוא לידי ביטוי. לא מדובר כאן בחוסר יכולת טכנית בלבד, אלא במניעה מכוונת שלנו מקיום הפרט הזה. כאשר איננו יכולים מצווה מסוימת חשוב לזכור שה´ מנהל את הענינים ויודע שאיננו יכולים לעשות זאת, ולא סתם. כנראה שאנחנו לא בשלים או שהמציאות אינה כזאת שדורשת זאת. ישנה שאלה ידועה שחוזרת על עצמה המון פעמים בגמרא, כאשר מועלית סברה או חידוש כלשהו: "למאי נפקא מינה?", כלומר מה החידוש הזה משנה לנו בפועל. אם אין שינוי מעשי הנגזר מחידוש, אין לו שום משמעות, מכיוון שעניינה של התורה הוא היותה תורת חיים, תורה שיש לחיות, ואם אין משמעות מעשית אז גם אין משמעות רוחנית. אותו הדבר גם כאן – כאשר אין לנו אפשרות למחות את הילדים, הצאן והבקר, כנראה שהמשמעות של הציווי למחייתם היא אחרת ולאו דווקא כזאת הדורשת מאיתנו לקום ולעשות מעשה.
לכן ניתן אולי לומר שהסיבה לאותו ציווי מזעזע היא שבעמלק מתגלה כוח חיים של עשיית רע, ולכן כולו, כולל ילדיו וצאנו מקדם את אותו רע. הילדים האלה גדלים להיות רשעים, הצאן הזה משרת את הרע - ואם נביט על זה בצורה רוחנית יותר, נזכור שרכושו של אדם הוא חלק ממנו, מעין המשך שלו (כמו, להבדיל, בסיפור על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא אכל תבן לא מעושר), ולכן כאשר רוצים להלחם בעם שלם כמכלול, צריך להלחם גם בכל מה ששייך לו.

לסיכום, במחיית עמלק יש גילוי של אחריות גדולה לתיקון ועילוי העולם על ידי מיגור הכוחות המרושעים ביותר שלו. בימינו אנו מזהים את עמלק על ידי המעשים הרעים שלו ונלחמים בהם, וכמובן שאיננו הורגים אף אחד בגלל חשד שהוא שייך לאותו עם.

לשאלות והבהרות נוספות את מוזמנת לפנות במייל, או בתגובות לתשובה זו.

רק טוב,
יואב.
yoavsb@gmail.com