האם הייתה בכלל חשיבות לאהבת ישראל בתקופת התנ''ך?

בס"ד

שלום תמר,
השאלה שאת שואלת היא חשובה ואשתדל לענות בכמה מישורים: מבחינה מהותית, ובהתייחס לנקודות שהעלית.

מאז קבלת התורה במעמד הר סיני, התורה מדריכה (או אמורה להדריך) את עם ישראל בכל גלגוליו. אמנם ההסטוריה זימנה לנו תקופות שונות ומשונות, אך התורה מהווה את ערכי [הנצח] של עם ישראל ואינה משתנה בהתאם לנסיבות ההסטוריות. לכן לא ניתן לומר שאהבת ישראל זה משהו שיש לו חשיבות היום לעומת תקופות אחרות, אלא שאהבת ישראל היא ערך מוחלט ונצחי שאנו מחוייבים לו בימינו כמו אז, ונובע מתוך פסוק מפורש בתורה (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". זה לא ערך מופשט בעל חשיבות נפשית בלבד, אלא קודם כל ובעיקר [חיוב גמור] בעל משמעויות הלכתיות, שחשיבותו לא השתנתה אלא רק היכולת של עם ישראל לקיים אותו.

בוודאי שבגלות היה יותר קל ליישם אהבה כזאת, כי בגלות לחיים לא היתה מורכבות כמו שיש לחיי עם היושב בארצו: אין צבא, כלכלה, מדינה - למעשה, לא היינו תלויים אחד בשני יותר מדי (מקסימום שיהיה מניין וכל מיני שירותי דת אחרים). אך כאשר מגיעים לארץ ממשית, ומקימים מדינה עצמאית, והמדינה הזאת צריכה צבא חזק, כלכלה מפותחת, שירותי רווחה, מערכת חינוך ומשפט ועוד ועוד - [והכל תלוי רק בנו] - אז צצים מתיחויות וריבים, כי למעשה כולנו בסירה אחת, ואדם אחד שלא חותר מעכב את הסירה כולה, והעיכובים האלה גורמים למתח וריבים ובסוף גם לשנאת חינם. לכן אולי עניין אהבת ישראל תופס חלק חשוב כל כך מתורת הרב קוק זצ"ל, שידע כי בתקופת צמיחת הגאולה יש צורך להתחזק דווקא במצווה הזאת, המהווה נקודת תורפה שחשוב לתת עליה את הדעת.

כשם שהדברים אמורים היום, קל וחומר שניתן לומר אותם על התקופה אותה את מתארת. מסיפור פלגש בגבעה נראה לעניות דעתי שאפשר ללמוד מוסר גדול דווקא על אהבת ישראל: לאחר שהחרימו את שבט בנימין, ישבו בני ישראל ובכו על כך שהנדר שלהם עשוי לגרום להיעלמות שבט שלם מישראל, ובקשו למצוא דרך לאפשר לשבט בנימין להשתקם מבלי להפר את נדרם. זה לא אומר שהם פתאום אהבו את מעשיהם של בנימין, או שהיתה להם סימפתיה פתאום לאנשים פרטיים משבט בנימין: הם הבינו שבנימין מייצג חלק מסוים מכלל ישראל, שהופעת כלל ישראל ללא בנימין היא חלקית וחסרה ולכן בקשו דרך לאפשר לו לשוב ולהבנות. באותו רגע נורא הם שמו את רגשות הזעם והרצון לנקמה בצד, והלכו לפי השכל, שהכריח אותם להמשיך ולתת לבנימין אפשרות להתרבות. המעשה הזה מגלה שאהבת ישראל, לפני הלב, היא קודם כל במעשים: "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא.). אהבת ישראל נובעת קודם כל מאהבת ה´, ויש בזה מסר אדיר, שאהבת ישראל אינה נובעת מרגש פרטי של סימפתיה כלפי מישהו, אלא מהכרה בסגולת ישראל היוצאת לפועל דרך כל אחד ואחד מאיתנו, גם כשהוא מעצבן נורא וטועה ומוביל אותנו לאבדון. זו היתה הבנתם של בני ישראל שגרמה להם לרצות להתיר את נדרם, לא שהם פתאום גילו את יוסי משבט בנימין שהוא דווקא בחור נחמד. אינני יודע מדוע הם הרגו באנשי יבש גלעד ככפרה על מעשיהם, אולי כביטוי של כעס על חוסר הסולידריות, מכל מקום ספר שופטים אינו מציין זאת לשבח...

בסיפור על תלמידי רבי עקיבא שמתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, ישנו מימד נוסף שהוא אולי חמור יותר מסיפור פלגש בגבעה (למרות שהוא לא הוביל לרצח המוני כזה): תלמידי רבי עקיבא היו לומדי תורה, ענקים בסדר גודל שאיננו מכירים בימינו. את הגדלות הזאת בתורה הם התקשו כנראה לתרגם ליחס נכון אחד כלפי השני, ויש בכך ניתוק של התורה ממקורה, והתייחסות חסרה אליה, כאיל מדובר בטקסט שצריך לדעת ולא לחיות. גדלות בתורה, כאשר היא נקנית בצורה ישרה, מובילה את האדם לרגשות חסד כלפי אחרים וענווה כלפי עצמו, וכנראה שדברים אלה היו חסרים אצל אותם תלמידים. והדבר מופלא עוד יותר, שכן מדובר באותו רבי עקיבא שלפני שלמד תורה אמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט:), ולאחר שלמד תורה דרש "את ה´ אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים" (בבא קמא מא:) - כלומר הוא עבר מזלזול עמוק בתלמידי חכמים, להקשת כבוד ה´ לכבוד תלמידי חכמים, [למרות שלא תמיד הסכימו עם דעתו.] את השינוי המידותי העצום הזה, שרבי עקיבא עבר - לא זכו תלמידיו להפנים ועל כך נענשו.

לא ברור לי על בסיס מה את קובעת שרצח היה מעשה יומיומי בתקופת התנ"ך. הסיפורים שאת הבאת וסיפורים אחרים, הם יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. כמו (להבדיל) שיש בעיתון כל יום סיפורי זוועות שב"ה אינם נוגעים ל99% מאיתנו - אבל מי שקורא עיתון עשוי לחשוב שהחברה בכללותה היא אלימה ומסוכנת. התנ"ך מביא סיפורים שיש מה ללמוד מהם, ואינם מעידים שזאת היתה המציאות הרווחת. דווקא מהסיפורים שהבאת (ומרבים אחרים נוספים) ניתן להתחזק דווקא באהבת ישראל על מנת להתרחק מהמצבים המתוארים שם.

לסיכום, חשיבותה של אהבת ישראל אינה תלויית זמן אלא נצחית, ויונקת את חשיבותה מאהבת ה´, המתגלה אלינו דרך פרטים מעם ישראל. הסיפורים המתוארים בתנ"ך יוצאי דופן שיש מה ללמוד מהם, ואינם מעידים על מציאות יומיומית תקינה, אלא על חריגות שיש צורך לדעת להתרחק מקרבה אליהם. תלמידי רבי עקיבא לא מתו בגלל ששנאו אחד את השני אלא בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, ויחס זה מעיד שהתורה שלמדו לא נצרבה במידותיהם בצורה מספקת.

להמשך בירור הנושא את מוזמנת לפנות, בתגובות או במייל - yoavsb@gmail.com.

יואב.