דיכאון ולחץ מהלימודים והבגרויות

שלום אחותי.
בגרויות זה הכי מלחיץ בעולם!
חייבים ללמוד לזה בטירוף! זה כל כך חשוב! זה קובע את כל העתיד שלך! את חייבת להשקיע בזה את כל כולך, הימים והלילות! אין מה לעשות. זהו. בחרת תיכון: "ובחרת בלא חיים".
ממש עושה חשק לבכות. מוציא את כל החשק. ד כ א ו ן .
לפעמים, בלי כוונה מוקדמת,
אנחנו נכנסים לתוך איזו מערבולת של רגשות ונסחפים.
אבל מה נסחפים? אין לנו מושג איפה החוף, לאיפה צריך לכוון. אנחנו מוקפים מכל הכיוונים.
ואז הכי הגיוני שהשתלטו עלינו רגשות הלחץ, הפחד והדיכאון.

אז נטפל קודם כל בלימודים האימתניים שמתחילים לתת את אותותיהם בכיתה י´, ואז נעבור למורה האימתנית לא פחות שבא לך לתת בה את אותותייך..

עד כיתה ז´ בערך, לפעמים עוד קצת אחרי, אבל ממש קצת,
יש בנו צד שבטוח שאנחנו מואילים בטובנו לשבת ללמוד בכיתה רק כדי לעשות טובה למורה.
התיכון בערך זה השלב שאנחנו מגיעים לניצני הבנה שהלימודים הם קודם כל בשבילנו.
ואם נדייק טיפה יותר – הלימודים מהווים חלק מהשליחות שלנו בעולם ומהרצון שלנו לתרום ולהשפיע.
למה? כי בשביל זה אנחנו צריכים ללמוד ברצינות וגם להוציא תעודת בגרות בציונים טובים,
וזה לא פחות מאשר כל החיים האמיתיים שלנו שהם בלילות.

את אומרת שבסה"כ את ´ילדה בסדר בלימודים´ – אז לדעתי אין שום סיבה שלא תצליחי.
זה עניין של לתרגל לנצל את הזמן באופן נכון, ולהשקיע בדיוק את מה שנצרך בלימודים, לא מעבר, ואז תוכלי את שאר שעותייך לבלות במה שאת אוהבת ומגדירה כ-´חיים האמיתיים´.
אז כן, אולי ממבט של תחילת השגרה זה נורא מפחיד,
והמורות שלכם כל היום אומרות כמה צריך להשקיע. בסדר, קחי בפורפורציות.
שמגיעים לזה באמת זה לא מאוד נורא.
ויש לי הרגשה שאת כן תוכלי להסתדר, בלי להשקיע את מיטב שעותייך.

נק´ מבט נוספת שנראה לי כדאי לשים ליבנו עליה,
זה שבתיכון אנחנו עדיין צעירים, ועוד לא חווינו בחיינו שום נקודת מבחן מול עצמנו -
שיכולנו לבדוק האם אנו מסוגלים להתחיל ולגמור משהו מהתחלה עד הסוף.
הבגרות היא רק כלי שדרכו אנו יכולים לאמן את עצמנו בעזרתו לעתיד.
ז´תומרת - גם אם היינו לומדים על תולדות הכבשים השחורות בדרום קנדה ועל הפרת האיזון האקולוגי באוסטרליה, עצם העניין של לסיים דבר עד הסוף ולקבל על זה פידבק מחנך אותנו לדבר גדול.

ובדבר המורה שלך למקצוע כלשהו.
יש מצב שהיא באמת ממש מעצבנת. והיא מלמדת ג ר ו ע. וממש אין מצב להבין מה היא מסבירה.
לעניות דעתי את צריכה לברר לעצמך אם זוהי הרגשה פרטית שלך או שיש פה משהו קולקטיבי.
כי אם יש איזה הרגשה כללית –כיתתית של חוסר הבנה בסיסי,
יש מקום לשלוח איזו משלחת אליה, ולשבת לדבר איתה בצורה יפה ומכובדת את הצורך שלכם בהסברים נוספים/ איטיים יותר וכו´.
ואם מרגישים לא בנוח לפנות ישירות אליה, אפשר לפנות למחנכת ולבקש ממנה לדבר עם כבוד המורה המקצועית. וזה לגיטימי לגמרי לבקש בקשה כזו מהמחנכת.
במידה ואלו תחושות פרטיות שלך מול המורה, תנסי להבין מאיפה הם נובעות,
יכול להיות שהיא פגעה בך פעם ויש בך איזה מטען אליה.
יכול להיות שבאמת את לא מבינה את האופן שבו היא מסבירה.
יכול להיות שאת לא מתחברת לחומר שאותו היא מלמדת ובלי משים את משליכה את זה עליה.
ויש עוד מלא ´יכול להיות´ים. תנסי לחשוב מה הגורם.
זה יעזור לך בלמצוא את הפתרון לזה.
בעיני, גם פה הפתרון נעוץ בלדבר.
בכלל דיבורים פותרים לנו הרבה בעיות בחיים.
ושוב אותו כנ"ל, את יכולה לדבר עם המורה ישירות, או אם יותר מתאים לך אז עם המחנכת.
אולי יהיה אפשר לסדר שתלמדי את המקצוע הזה עם המורה של הכיתה השנייה.
אולי המורה תתחיל להסביר ביתר בהירות. ואולי אפילו לך יפקחו העיניים בראיה שלך אותה.
אם רוצים מספיק, אפשר למצוא פתרונות להכל.
אל תישארי טעונה בכזה מטען שלילי.
זה סתם יגרום לך לתחושות לא נעימות.
שכוייח גדול על שמירת הלשון הגדולה שלך! לא ברור מאליו בכלל.
שיהיה הרבה בהצלחה,
ואם תרצי - אני במייל לכל עניין,
נעמה.
naaletz.a@gmail.com