דיבור עם בנים

שלום יקירתי.
כמו שאמרת זה מעיד על צניעות יפה.
כמו כן אני יכולה להבין את המבוכה שזה מעורר בך, אך נימוס וענווה אל להם לעורר בך מבוכה אלא רק תחושה פנימית של הישג משמעותי בתחום המידות.
דעי לך, שלדבר אל אנשים עם מחשבה קודמת , השהיה לפני שאומרים (מה שגורמת לעיתים המבוכה) , לא להגיד כל מה שעל הלשון זו תכונה יקרת ערך ויקרת המציאות. רבים רבים אומרים דברים מיותרים וחשים רגשות אשמה. לך יש מתנה- את מסוגלת לחשוב ויש לך זמן לתהות על התוכן של מה שתאמרי.
גם הצד השני- מי שמדבר איתך לא לועג לך או משהו כזהץ יש הרבה מאוד חן בענווה, צניעות ובמבוכה.
אז סיכמנו שזה לא רע...
אבל אולי לפעמים קצת לא נעים, נכון?
אז אני מציעה ככה:
1. חשבי על מה שאת הולכת לומר- זה נחמד/מעניין/בעל ערך? אם כן- תהי שמחה לומר את אשר על ליבך.
2. חשבי על האדם שמולך שגם קצת "מתבייש" לדבר איתך, גם אם זה לא נכון- פשוט דמייני את זה. תרצי לגרום לו להרגיש נוח, נכון? זה לא נעים כש"מתפדחים ממך". זה יעזור לך להשתחרר...
3. כשאת עומדת מול המראה, כן, כן כשאף אחד לא רואה תתרגלי שיחה. נניח עם בן דוד. או נושא שהיית רוצה להעלות מול המורה. "שלום, המורה, רציתי לשאול בעניין הטיול השנתי..." או "שלום, בן דוד! מה שלומך? והאישה? וההורים? מה עשיתם מעניין לאחרונה? למדת משהו שאפשר לשוחח עליו קצת?" כשתבואי לשיחה תיהי יותר מוכנה- ותשתחררי קצת.

זכרי תמיד: את טובה ומעולה, ואין לך במה להתבייש.
כולנו מסמיקים לפעמים.
שלך,
שלומציון.