ברצוני לשתף באי שקט הפנימי שלי

שאלה

שלום רב,

אני נערה בת 17 מהמרכז, שלומדת באולפנא, ורוצה לשתף אתכם בהרגשתי, קצת קשה לי להתבטא, אך אני אשתדל להבהיר את דבריי. כידוע, המצב בארצנו הינו בכי רע, אולם אני מרגישה שאין אני מוצאת את עצמי מבינה מס' דברים..חשוב לי להדגיש שאין כוונתי לנקוט כל עמדה פוליטית, אלא רק לתת חומר למחשבה ולשתף בחוסר השקט הנפשי המתחולל בי.

1. נורא עצוב וכואב היה לי לראות את אחיי מפונים מבתיהם, ההתנתקות ריגשה את כולנו, בכינו, התפללנו וכאבנו, היינו בהפגנות כמובן ובעצרות תפילה, (וכיום אנו ב"ה עוזרים למפונים היקרים) אך אני חושבת שהדרך בה המתנחלים הגיבו בפינוי עמונה (והדרך בה הם יגיבו בפעמים הבאות לצערי הרב)-נורא לא נכונה..אין טעם למכות האלו, ולכל כתובות הנאצה והקללות לחיילים- שלא אשמים בכלום. (וחשוב לי להוסיף ולומר שהמון חיילים לא חונכו למה שאנחנו, ועל כן אי אפשר שלהאשים אותם.).

אנחנו מדינה דמוקרטית ועלינו לקבל את החוק שקבעה המדינה, בין אם אנו מסכימים עמו ובין אם לאו., שהרי חונכנו לאהבת הארץ, ואהבת הארץ לחיילים שהם אחינו, וכיבוד החוק במדינת החוק שהיא ראשית צמיחת גאולתנו.

2. אני רוצה גם להתייחס לעניין של הבנות הנוכחות בפינוי.חשוב לי לציין שאני מעריכה מאוד את הנוער שלנו, שכואב ומתמודד עם המצב וכמובן את הבנות הצדיקות, אולם לדעתי אין בזה כל טעם שבנות יהיו נוכחות בפינויים הבאים, כיוון שבעמונה הן רק סבלו מכות ולא עלינו גם יותר מזה .הפינויים הבאים צפויים להיות אלימים יותר וזה שהבנות נוכחות שם- רק מקשה! הבנות יכולות להתמודד בדרכיהן- תפילות, מסעות הסברה, עצרות של תפילה, הפגנות נוכחות ועוד..כידוע, "כל כבודה בת מלך- פנימה", וזה שהן תלכנה ל"הלחם" כביכול על מדינתו הקדושה לא במקום- את זה הן צריכות להשאיר לצבא ולגברים.

(לא זכור לי לאורך ההסטוריה שבנות יצאו להלחם, גם לא על מדינתנו הקדושה).

3. לצערי הרב אני חושבת שהמצב הנוכחי הצליח להשחית לנו את הנשמה, וזה נורא חבל!!

מציאות זו של עם הנצח שלעיתים בגלל גדולותו צריך לעבור קשיים, צריכה לתת לנו הרבה כוחות אמונה, אבל לא לגרום למלחמת אחים ולשנאה כלפי האנשים הלא-נכונים.

(משל למה הדבר דומה, לכלב שאדם מכה במקל- הכלב רוצה לנשוך את המקל ונלחם בו ומרביץ לו ונובח עליו, והוא לא מבין שיש מישהוו שאוחז את המקל הזה והמקל הוא רק אמצעי!

אותו דבר כאן- החיילים לא אשמים-

תשובה