בעיות חברתיות בקבוצה: איך מכוונים התנהגות של חניכים?

שלום!

נראה לי מעניין לציין ששתי הבעיות שאת מציגה משלבות – כמו הרבה בעיות נפוצות בחינוך ובהדרכה – היבט חינוכי והיבט חברתי. במהלך החשיבה על פתרונות אפשריים אנחנו כל הזמן "מחזיקים בראש" את הרעיונות הערכיים שלנו, אבל ניגשים לבעיה מההיבט החברתי שלה. זה נכון שביחסים חברתיים יש היבט ערכי וחינוכי שמתקיים במקביל להיבט החברתי ושזור בו, אבל תהליך ההדרכה הוא יותר חברתי מחינוכי (בניגוד, למשל, לבית הספר), והכלי המרכזי בו היא האינטראקציה הבין-אישית והחברתית, הקשר האישי והתקשורת בקבוצה.

השילוב בין הפן החברתי בקבוצה לבין הערכים משתקף די טוב במונח "תרבות". את מתארת מצב בו יש בחלק מסוים של הקבוצה תרבות שבה קללות וסוג מסוים של דיבור הם בגדר נורמה, ואולי אפילו יוצרים סטטוס חברתי גבוה ("לקלל זה מגניב, לדבר על (...) זה קול"). אחת המטרות שלכם כמדריכים היא לכוון את החניכים לעיצוב של תרבות קבוצתית שמתאימה גם לכם וגם להם.

המפתח לתהליך כזה הוא בראש ובראשונה היכרות מאוד טובה ביניכם לבין החניכים. היכרות כזאת תסייע לכם להבין, אולי, מהיכן הם שואבים את ההשראה לסגנון המחוספס שלהם, אבל בעיקר תאפשר לכם לחשוב על חלופות שניתן יהיה להציע לחניכים. את צודקת שלקום יום אחד בבוקר ולומר לחניכים "זהו, מעכשיו אסור לקלל" זו חוכמה קטנה. לצד כל איסור כדאי שתוצב חלופה מספיק ראויה. לא רק לומר "מה לא" אלא גם לפתוח דיון ואפשרויות של "מה כן".

אז באמת "מה כן"? מה יכול להחליף שיח של קללות? אין לשאלה הזאת תשובה אחת, וזה מאוד תלוי בכם המדריכים, בחניכים שלכם ובסביבה שבה כולכם מסתובבים. למשל, אם אחד המדריכים מתחיל להשתמש בביטוי "יא נעל בית" כשהוא "מקלל" מישהו בסביבתו, הוא עשוי להדביק בכך גם את החניכים ולהפוך את הביטוי לחלק מההווי הקבוצתי (אצלי בסניף, אגב, מדריכים הגו קללות מאוד פיוטיות כגון "שיפלו עליך קופסאות שימורים מן השמיים" או "שיאכלו אותך העורבים", והשמחה הייתה רבה). ה"פתרון" הזה מכיר בצורך של חניכים לקטר ולהפגין לפעמים יחס תוקפני כלפי חבריו או בכלל, ומאפשר להם לעשות זאת באופן נסבל מבחינה ערכית – בלי לנבל את הפה. ההצלחה של מהלך כזה תלויה מאוד בגיבוש שקיים בקבוצה ובעיקר בקשר בין המדריכים לחניכים. קשר טוב גורם לחניכים לנסות ולהתיישר עם המדריכים כמה שיותר. זה לא אומר שהוא כל הזמן עושה מה שהם אומרים, אבל הוא כן מנסה "להיות איתם בסדר". הקשר הזה, האמון הזה, הוא נכס שהמדריכים צריכים להשתמש בו בתבונה ולא "לבזבז" אותו מהר מדי. ככל שמדריכים משקיעים (לאורך כל תקופת ההדרכה ולא רק בתחילתה) בקשר האישי ובתקשורת הקרובה עם החניכים, הם מגדילים את האמון בהם ומרוויחים יותר ויותר אפשרויות והזדמנויות לנווט את הספינה הקבוצתית ואת התרבות של הקבוצה לחופים נעימים וחיוביים יותר. ה"נכס" של הקשר האישי משמש להצעת חלופות להתנהגות שלילית, אבל גם לבלימה ישירה שלהן, בסגנון "אצלנו בקבוצה אנחנו לא משתמשים בשפה הזאת". כשיש "אסור" לצד "מותר", אפשרות הבחירה של החניכים והמשמעויות שלה ברורות מאוד, ולכן גם היכולת שלהם לבחור מתחזקת במידה משמעותית.

ועכשיו לעניין הבנות הדחויות. "קליקות" בקבוצה זו בעיה די עתיקה וכנראה שהיא עוד תמשיך להתקיים, והמאבק בה אינו פשוט. בניגוד לקללות, בעיה שניתן לסמן לה גבולות יחסית ברורים של עשה ואל תעשה, אי אפשר "לפקוד" על חניכים לחבב חניכים אחרים. אפשר וראוי להקפיד שלא יהיו עלבונות ופגיעות בין חניכים, אבל נשמע שזו לא בדיוק הבעיה שאת מתארת, אלא ניתוק וחוסר יחס. על אף שיש אי נעימות ברורה במצב כזה של ניתוק, אפשר להניח שזה מצב שאפשר לחיות איתו, ולפתור אותו בהדרגה (שוב, לא קמים פתאום בבוקר ו"יללה!"). אפשר להציע שני מהלכים מתמשכים שלאורך זמן עשויים להביא לשיפור המצב:

1. היכרות בין החניכים לבין עצמם. אפשר להניח שעל אף שקיים שוני מסוים בין הקבוצות, ישנם גם כמה קווי דמיון. אתם כמדריכים יכולים לחשוב על יצירת מצבים שידגישו את אותם קווי דמיון ויראו לקבוצות השונות שבעצם החלוקה היא קצת מיותרת. כדאי לעשות את זה בצורה "לא חנונית" ולא ישירה בסגנון רחוב סומסום ("אתם רואים חניכים חמודים? בעצם כולנו דומים! וואו!") , אלא באופן עקיף ומקרי יותר. למשל, דרך דיון בעניינים שונים שיש בהם הסכמה יחסית רחבה (תשלום למסע, מוסיקה, ג´אנק פוד, התפקוד של הקומונרית, ועוד). כשמתקיימת שיחה סתמית ואגבית (סמול טוק) שמשקפת תחומי עניין ועמדות יחסית דומות של החניכים, ממילא יכולה להיווצר ביתר קלות התקרבות וזיקה. זה יכול לנוע מהבנה כללית של "סה"כ הם בסדר, אלה", ועד תגליות יותר מרגשות ("מה, גם את חולה על (...)?! יש לך ת´דיסק החדש?? ").

2. שיחות עם החניכים ה"מחרימים". במסגרת התחזוקה המתמשכת של הקשר האישי, אפשר לגעת גם בנושא הקליקות. לברר בעדינות מה מביא את החניכים לקיים את ההפרדה בין הקבוצות, ולהבהיר (שוב, תוך כדי שיחה ובאופן עדין) את העמדה הבסיסית שלכם נגד חלוקות וחבורות כאלו בשבט. צעד כזה הוא לא רק תחנה בדרך לפתרון של המצב, אלא תהליך שמאפשר לכם להבין את הבעיה יותר לעומק וכך לקבל יותר כלים להתמודד איתה.

לסיכום: הצגת בשאלה שתי בעיות שקשורות בנורמות ובתרבות של הקבוצה. אתם כמדריכים יכולים (ובעצם גם צריכים) להיות שותפים פעילים בעיצוב התרבות הזאת. איך? על ידי חיזוק ובניית הקשר האישי עם החניכים באופן מתמשך, על ידי הצבת חלופות ראויות להתנהגויות שליליות – לצד הגבלה שלהן ("אנחנו לא מקללים"), ועל ידי חיזוק הגיבוש וההיכרות בתוך הקבוצה באופן "עקיף". הצעדים הללו הם לא מתכון, אלא קווים מנחים כלליים לפעולה. את הצורה הספציפית שבה תפעילו את העקרונות הללו, אתם תקבעו על סמך ההיכרות שלכם עם הקבוצה ועם עצמכם.

את והמד"שים מוזמנים להמשיך ולעדכן, והקוראים מוזמנים גם הם להציע הצעות ולהגיב.

בהצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com

קישורים לקריאה נוספת:

על יצירת קשר אישי:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=156405
על מערכות יחסים עם החניכים:
https://www.kipa.co.il/noar/ask_show.asp?id=153198