שאלה
התהיות שלהלן קשורות לישראלים רבים [בינם לא מעט דתיים] המטיילים בהודו ובנותיה.
נתחיל בשאלה עקרונית:
האם התייר הדתי המבקר במקדש בודהיסטי או הינדי יכול לאמץ לעצמו נקודת מבט של מתבונן-מבחוץ? לומד-אורחות-עם-אחר? וכיוב"א, כלומר להחליט מראש שכל מה שהוא עושה במקדש יהיה ללא מעורבות דתית אלא כצופה?
ועכשיו מספר דוגמאות מעשיות שהיינו רוצים להיוודע אם בעשייתן יש משום איסור או גדר איסור של עבודה זרה:
א. הקפת המקדש [בכוון השעון], זו הדרך בה נוקטים המאמינים לפני כניסתם.
ב. סיבוב גלגלי תפילה [צ'אקרה] בד"כ במבואה למקדש.
ג. ביקור בחדרי התפילה, התבוננות בפסלים ובתמונות.
ד. נוכחות בחדרי התפילה בזמן שהנזירים/כוהנים שלהם מנהלים את הטקסים [תפילה, אכילה, נגינה].
ה. הורדת מנעלים בכניסה למקדש.
ו. שטיפת רגלים בכניסה למקדש [אלה לעיתים תנאים שבלעדיהם לא מותרת הכניסה].
ז. חבישת מטפחת מסויימת [שלהם] כתנאי לכניסה.
ח. השתתפות בהכנת אוכל בחצר המקדש [כמו רידוד בצק לאפיית פיתות הודיות שמיועדות להזנת עולי רגל].
ט. טעימה מן הפיתות הנ"ל [בהנחה שהן עומדות במבחני כשרות].
כל האמור הם דברים שראינו נעשים בדרל שגרה ע"י מטיילים דתיים והתעורר הויכוח בקבוצתנו היכן עובר הגבול בין הסתכלות למעורבות.
שאלה נוספת כרוכה בהבדל, אם יש, בין מקדש בודהיסטי, לבין מקדש הינדי או סיקי, כלומר הם יש במערכת האמונות של באי המקדש בכדי לשנות לגבינו, המבקרים?
בברכת שנה טובה,
משפחת ..., ירושלים
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
אני מתלבט בשאלה זו זמן רב, ואין לי תשובה חד משמעית. בשל העובדה שמדובר בדיני דאורייתא מהחמורים ביותר, שיש בהם ייהרג ואל יעבור, הנטייה שלי היא להחמיר בשעה שמדובר במקומות שהם ממש עבודה זרה.
המקור היחידי המאפשר להתחיל לבחון היתר לקולא הוא דברי הגמרא בסנהדרין המתירה ללמוד דרכי עבודה זרה כאשר אין מדובר ב"לעשותם". השאלה היא עד כמה ניתן להרחיב היתר זה גם ללימוד של העניין.
ברם, בדוגמאות שהיו בשאלה מדובר ממש במעורבות בעבודה הזרה: היקף, סיבוב, חבישת מטפחת מסוימת, השתתפות בהכנת האוכל, טעימה וכדו' – לכל זה איני מוצא היתר כלל.
אלו מהדברים שאנו מוותרים עליהם בעולמנו מכוח קדושת האמונה באל אחד.
אני בקיא מספיק כדי להבחין בין מקדשים שונים.
כל טוב