בינו-בינה?

בס"ד

שלום לך יקירתי הגיבורה!

ראשית כל רציתי לומר שאני מלאת התפעלות מהמעשה שעשית, זה לא דבר פשוט כלל וכלל ורק אנשים בעלי כוחות מיוחדים ומסירות נפש טהורה יכולים לעמוד בניסיון כזה כשלך.
דעי לך שאני כ"כ מבינה ללבך, הקושי אותו את מתארת כ"כ אמיתי וכ"כ צורב, ומה שכ"כ גורם לי להתפעל ממך הוא שבחרת בטוב למרות הקושי הגדול הקיים בניתוק או בהתרחקות מסויימת מקשר עם אדם אהוב.
אנו בנו של אברהם אבינו אשר לימד אותנו מסירות נפש מהי, כאשר למען עשית דבר ה'- הדבר האמיתי, הלך לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה לה'. במזמור של ראש השנה- "העוקד והנעקד" ישנו ביטוי מדהים, בעת שאברהם הלך עם יצחק לעקידה, נאמר על אברהם (ואולי גם על יצחק) "עין במר בוכה ולב שמח" כאשר אני כותבת מילים אלה כרגע, עוברת בי צמרמורת, עד כמה חזקים ואמיתיים הם דברי המזמור.
העין כאן מבטאת את הצד החיצוני, הצד הנראה כלפי חוץ- העין בוכה מהמעשה הזה שאב הולך לעקוד את בנו, זהו דבר שאין קשה ממנו בעולם כולו, בפרט כאשר מדובר באברהם אבינו שזכה לבן זה לאחר ציפיה של מאה שנה וזכה להבטחה אלקית שב"יצחק יקרא לך זרע". כעת הולך אברהם אבינו לעקוד את כל ציפיתו, את כל אשרו, את כל תקוותו- שהרי בעקידת יצחק- לא רק יצחק עולה לעולה, כי אם גם אברהם אבינו שכבר היה זקן בזמן הזה ואת כל פועל חייו שחידש בעולם- שיש אלוקים- תלה הוא בבנו שימשיך את דרכו "וילמד תועים בינה", וכעת הולך הוא לעקוד את כל זה על המזבח... עין במר בוכה.
אך, מצד שני, יודע אברהם שזהו רצון ה'- אף כי לא בטוח שאברהם הבין מדוע ה' מבקש כך, אך אברהם יודע שאם ה' ביקש- זאת האמת המוחלטת, ואם יקיימנה רק טוב יצא מזה, שהרי ה' הוא טוב וממילא מה' בא רק טוב, ובאם לא יקיים ח"ו את רצון ה'- אף שזה נראה כדבר ההגיוני ביותר לעשות- לא לעקוד את יצחק, רק לא טוב יצא מזה. אברהם מבין היטב שזה נראה הגיוני רק בשכל אנושי וה' מצווה אותו מתוך שכל אלוקי שלא תמיד יש לנו אפשרות להבינו, וגם אם אין זה נראה כך כרגע- זה הדבר הנכון וממילא הטוב ביותר שאפשר לעשות. ולכן הלב שמח. הצד הפנימי, הלב, שאין רואים אותו כלפי חוץ, הוא יודע שזו האמת וזה גם ממלא אותו בשמחה.
ואם נשאל- אם צריך לבחור בין "עין במר בוכה ולב שמח" לבין "לב במר בוכה ועין שמחה" אולי הבחירה לא פשוטה? מי אמר שהעין צריכה לבכות? שבצד החיצוני שלנו אנו צריכים להרגיש צריבה קשה? אולי נשמח את הצד החיצוני שלנו גם אם הלב יבכה בשל כך? הרי לא רואים אותו, אז אולי זה כאילו הוא לא קיים, אז אולי עדיף ככה?
אני חושבת שעל השאלה הזאת כבר ענית בעצמך בבחירתך הקשה את מי לשמח- את העין או את הלב.
את יודעת בוודאי שאמנם העין בוכה, אך הלב- הצד הפנימי שלנו הוא אמיתי יותר, ואם הוא יצטער- זאת באמת תהיה סיבה אמיתית לבכות.
יש גם אפשרות אחרת, יש מצב בו העין שמחה והלב שמח, וברשותך, אקדים מעט בשביל להסביר.
ככל שמשהו אמיתי יותר, הוא קבוע ונצחי יותר, והדברים החיצוניים משתנים מהר יחסית לדברים הפנימיים, כמו בעץ שהעלים מתחלפים יותר מהר מהענפים שמתחלפים יותר מהר מהגזע שגם הוא יכול להשתנות יותר מהר מאשר השורשים. זה גם אומר שכל דבר שפנימי יותר הוא זה שמשפיע על החיצוני, אם בשורש יש בעיה- זה יבוא לידי ביטוי בכל העץ, אם בגזע יש בעיה- זה יבוא לידי ביטוי בענפים ובעלים, אך לא בשורש, וכו'..
מה שאני רוצה להגיד הוא שכדי שהעין תהיה שמחה, כדי שנרגיש טוב גם עם הדברים החיצוניים שאנו עושים, הם צריכים להיות ביטוי של החלקים הפנימיים שלנו. יש לנו נשמה אלוקית והיא בת מלך- כל המטעמים של העולם הזה הם חיצוניים לה ואינם ממלאים אותה, וממילא אם ננסה לעשות דברים שמנוגדים לה- זה לא ישנה אותה- כי היא כמו הגזע של העץ- פנימית יותר ושורשית יותר, זה רק יכול לגרום לנו לסתירה פנימית ולצער עמוק. אולם, אם המעשים החיצוניים שלנו יהיו תואמים למהות נשמתינו- תורה, מצוות ומעשים טובים- נזכה לעין שמחה ולב שמח.
אך לצערינו הרב, אנו נמצאים בתרבות חיצונית, נולדנו לתרבות כזאת, ולחיות בצורה חיצונית- זה אומר-החיים של רובינו, וממילא אנשים עצובים. ולצערינו, גם אנו נקלעים למצבים כאלה שבהם התרגלנו לחיות משהו חיצוני, ופתאום אנו שומעים קול פנימי שזועק, בוכה ומילל ומתחנן שנאכיל אותו במזון אמיתי- מזון אלוקי. ואז אנו נאלצים להתמודד להכריע אם לשמח את הצד החיצוני או את הצד הפנימי, ובהכרח שאחד ישמח והשני יהיה בצער.
כאן את מגיעה ופועלת בצורה מדהימה ורבת אומץ וגבורה עם השכל שלך, ומכריעה לשמח את הצד הפנימי שלך, את נשמתך, הצער בו את נמצאת הוא צער בלתי נמנע וגם אם הוא חיצוני יותר- הוא כואב מאוד.
אך הרשי לי להתיימר ולומר משהו מתוך כל מה שכבר נאמר כאן- צער חיצוני, על אף הגודל שלו- יחלוף מהר הרבה יותר מאשר אם היית בוחרת לצער את נשמתך, זהו צער שלא מרפה לעולם- כי כמו שאמרנו, הנשמה פנימית יותר ולא תשתנה בגלל מעשינו החיצוניים ותמשיך לדרוש ולהתחנן למזון האלוקי אותו היא צריכה.
וכאן את נמצאת כרגע, מתחילה "להאכיל" את נשמתך במזון אמיתי, והצד החיצוני במר בוכה, אך זה לא יארך זמן רב, את תראי שבעזרת ה', במשך הזמן, השמחה שאת משמחת כעת את נשמתך, תתחיל לעלות ולפרוץ החוצה גם לצדדים החיצוניים יותר ואז לא רק שתהיי שלימה עם מה שעשית אלא גם תהיי שמחה מכך. אולי זה לא יקרה מחר בבוקר, אך זה יקרה! והרבה יותר מהר מאשר אם היית בוחרת ח"ו ההפך..

הייתי רוצה להוסיף דוגמא לצער פנימי כאשר בוחרים בו מתוך רצון לשמחה חיצונית, לצערי אני מכירה כמה חברות שלי שנפלו בנושא זה, אלו שהתחתנו עם אותם בחורים- הגיעו ליום החתונה בהרגשת טומאה וצער ובחייהם לא הרגישו חידוש מיוחד על פני מה שכבר היה להם, לא צריך לתאר מה תחושות כאלה עושות לקשר בין בעל לאשה, כאשר אינם מרגישים שום חידוש בכך שהתחתנו.
ואלו שלא התחתנו עם אותם בחורים והתחתנו עם בחורים אחרים- צערם היה רב יותר, שלא שמרו על עצמן בשביל הבעל שלהן.

לסיכום, אני רוצה לחזק את ידייך, חזקי ואמצי! לצערי, צערך כעת הוא צער צורב וקשה, אך בעיתות משבר, חישבי על הטוב והחסד שאת עושה עם נשמתך, חשבי מה היית מרגישה לו ח"ו היית בוחרת ההפך. ותראי שבע"ה לא רחוק היום שתרגישי שמחה פנימית אמיתית ונפלאה על כך שבחרת בדבר הנכון.
חזקי ואמצי, מעריצה אותך ואת כוחותייך.

אם תרצי, אשמח לשמור איתך על קשר sheunt@gmail.com שלי, חברים מקשיבים