בין ארלוזורוב לקצב

שלום וברכה

אני לא בקיא מספיק בעובדות של שתי הפרשיות, ובעיקר לא בסיפור של ארלוזרוב – מה היה ידוע ומה לא היה ידוע; עד כמה ניתן היה להניח כי האשמתם היא עלילה של השמאל וכדו'. לא נראה לי שניתן לגזור גזירה שווה ממקרה אחד על מקרה שני. על כן, אם אמנם זה מה שנתן את ההשראה לתומכי קצב – אני חושב שהם עשו טעות גדולה בגישה היסודית.

אין לי ספק שבתי המשפט שלנו אינם נקיים פוליטית והחשש הזה קיים גם במקרה הזה. אולם, יש לזכור שתי עובדות לפני שמבקרים את בית המשפט. האחת מקדמית – כל הטוען טענות נגד בית המשפט חייב כמובן להציב את האלטרנטיבה, לאמור: מה אפוא צריך לעשות בשעה שיש תלונות נגד רבנים או נגד נשיא בנושאים אלו ? האמנם עמדתו היא כי התורה מעדיפה להשתיק את הפרשיות האלה ? לתת לרחוב לשפוט אותם ? האמנם דמנו – הרבנים - טהור יותר או חשוב יותר מאשר דמן של נפגעות או דמם של נפגעים ? המצב הוא מצב בעייתי, אולם צריך לקבל הכרעות גם במצבים בעייתיים, וחלק גדול מסוגיות הש"ס עוסק בהכרעות במצבי ספק. על כן, הטחת ביקורת אין בה משמעות של ממש אם לא כרוכה בצידה הצעה טובה יותר.

העובדה השניה היא שאנחנו לא ישבנו בבית המשפט, ולא שמענו את העדויות. בלי להיחשף לחומר המשפט איני מבין כיצד ניתן לומר דבר בעד או דבר נגד. קראתי מעט דברים שנכתבו נגד המשפט, וראיתי שכולם מניפולטיביים, שואלים שאלות שאין בהן ממש (כמו למה היא התלוננה לאחר תשע שנים ? כל העוסק בתחום מכיר את העובדה שתשע שנים זה לעתים זמן קצר מאוד אחרי הפגיעה !) וכדו'. יש הטוענים כי הם נחשפו לחומרי המשפט, אולם ככל הידוע לי דברים אלה קשים מאוד לקבלה.
בתוך המסגרת הזו צריך להחליט כיצד להתנהל.

אני מצרף דברים שכתבתי בתחילת הפרשה, לפני למעלה מארבע שנים, "לעולם קטן", לאחר פרסום מכתב רבני התומך בנשיא המדינה. המערכת החליטה אז לא לפרסם את הדברים כמו גם לא לפרסם שום דבר נגד התמיכה בנשיא המדינה, אך אני חושב שהם רלוונטיים גם היום:

"דבר המערכת על פרשת הנשיא קצב היה במקום. כל כך הרבה לשון הרע והלבנת פנים נעשו בפרשה זו, כדי שתקום צעקה גדולה על האפשרות שמדובר בשפיכות דמים. ברם, דבר מערכת זו לא היה שלם, ובשל כך הוא לא כיוון להלכה. הוא לא היה שלם בשל העובדה שבד בבד עם החובה להימנע מרכילות, לשון הרע והלבנת פנים עומדת חובה חד משמעית שכזו הן כלפי הנשים המתלוננות שייתכן והן הצודקות, והדברים הנאמרים עליהן פוגעים לא פחות. אף לא אחד מאתנו יודע מהן העובדות, ועל כן לא ניתן לומר דבר מה עובדתי משמעותי. לא זו בלבד, אלא שקיימת גם חובה אחרת והיא "ובערת הרע מקרבך". דיני לשון הרע ואיסור שפיכות דמו של אדם בהלבנת פניו לא נועדו לתת פרס לנבל, ולא נועדו למנוע אפשרות של התמודדות עם הרוע.
ההלכה גם לא חייבה להמתין עד לפסק דין סופי של בית משפט. לו זה היה כך הדבר היה מונע ביעור הרע – שוו בנפשכם שבאחד המוסדות היו מתלוננות ארבע בנות על רב הנוהג עמן שלא כשורה ופוגע בתומתן – איך היינו מנווטים בין הזהירות בכבודו ובהלבנת פניו ובין החובה להגן על בנותינו ? האם היינו קובעים להלכה כי עד שהוא לא יורשע באופן סופי הוא ימשיך ללמד כרגיל ? האם היינו מוציאים מכתב תמיכה בו ? האם היינו נמנעים מלהתמודד עם הבעיה ?
ההלכה הגאונית מצאה כדרכה את היחס הנכון: "מיחש ליה מבעי" (נדה סא ע"א), לאמור: אסור באיסור חמור להתייחס לתלונות כאל עובדות ולהרשיע את האדם, אולם יש לחשוש שמא הן נכונות. חשש זה, לפי רמתו וחומרתו, מאפשר כאשר מדובר בחשש מוצדק לתבוע השעיה, נבצרות זמנית או אפילו התפטרות. כל אלה אינן הפללה, ומכוחן אסור להעניש את האדם, אולם חזקת החפות אינה עומדת לו בהקשר של המשך התפקיד הציבורי. אני מבקש להדגיש כי איני קובע שבמקרה בו אנו עוסקים – נשיא המדינה – אכן מדובר בעוצמת תלונות כאלה, שכן איני יודע את העובדות, אולם האפשרות קיימת.
בכלל יש להתרגל כי בענייני הלכה כמו גם בהרבה עניינים אחרים בדרך כלל "אין לך דבר שאין הקיצוניות מזיקתו". יש בנו קיצוניות קנאית מבורכת בהלכות לשון הרע ואיסור הלבנת פנים, ומנגד חייבת להיות ניצבת קיצוניות קנאית מבורכת לבער את הרע מתוכנו, והדרך הראויה היא לצעוד בשני הקצוות גם יחד, וזו גם הדרך בה ראוי לצעוד בפרשה המכאיבה של נשיא המדינה".
כל טוב