אני מרגישה שגאותי גוברת על צניעותי

שואלת יקרה!

אשרייך שאת משתדלת ללכת בדרך ישרה, ומחפשת להבין ולראות איפה את לעומת מה שה' מצפה ממך! בניין המידות הוא תהליך ארוך, והרבה פעמים אנחנו מתקדמים קצת, והולכים קצת אחורה, ולכן צריך לזכור שהדברים לוקחים זמן... אז קודם כל, תרגישי טוב עם עצמך, שאת בדרך לעשיית טוב, וגם הנפילות הן חלק מהדרך הזו, ואינך צריכה להרגיש שאת חס וחלילה בנאדם חוטא, כי זה לא שזוהי כל מהותך וכל מעשייך אינם טובים- להיפך! עם הרצון האדיר הזה להתקדם, את רק תגיעי רחוק! אז תמיד לזכור-אני נופל וקם, נופל וקם :) (7יפול צדיק – וקם!)

ענווה זו אחת התכונות המובחרות, שהרי על משה רבנו נאמר שהוא "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". ראיתי בספר של רב אבינר ("והלכת בדרכיו") שהוא מחלק את המושג ענווה לשני סוגים, שתי התבטאויות: יש ענווה חברתית – שהמשמעות שלה היא להכיר באמת בערך עצמך (ולא פחות מזה) ולא לחשוב שאני יותר ממישהו אחר, שכך הרבה אנשים מבינים את הענווה. זה גם מה שאת דיברת עליו- שאת מכירה ביתרונותייך וחסרונותייך, וגם מכבדת אחרים. אבל יש גם ענווה שהיא מוחלטת, והיא לא תלויה בסביבה שלי, והיא ענווה כלפי ריבונו של עולם- שאני מבינה בכל רגע ורגע שכל מה שיש לי זה מה'. גם הדברים הפיזיים כמו כסף ויופי וגם התכונות שלי, והכוחות שלי להתמיד ולהשקיע ומתוך זה גם ההצלחות. זה לא רק עניין של רגש- אלא זה ממש עניין של השקפת עולם גם בשכל, וזה צריך להיות אתנו בכל תחומי החיים.

לפי זה אפשר להבין למה לפי הרמב"ם במידה הענווה הוא לא מורה ללכת בדרך האמצע, כמו שהוא מלמד בשאר המידות, אלא הוא אומר להיות קיצוני- כי אסור שתהיה בכלל גאווה! אסור בשום אופן לחשוב לרגע אחד שיש משהו שהוא לא מה'. האם זה אפשרי? בוודאי! אנחנו יודעים על 3 אנשים שהיו ענווים מאוד- אברהם אבינו, משה רבנו, ודוד המלך. אמנם אלו אנשים גדולים מאוד, אך זו איננו תכונה מולדת, אלא מידה שאפשר לעבוד עליה, ולרכוש אותה. מעבר לכך, אנחנו רואים שלהיות עניו, אין פירושו להיות מסכן וחלוש- הנה- דוד המלך,לחם את מלחמות ישראל ומשך אחריו צבא וממלכה שלימה! אותו הדבר משה רבנו, ואברהם אבינו גם היה מנהיג בדורו! יותר מכך- אם כולם יגידו- אני אינני ראוי, אז דברים רבים לא יהיה מי שיקום ויעשה אותם! אלא שוב, להיות עניו פירושו להכיר את האמת, ולדעת מהם כוחותייך, ובנוסף לדעת שכל הכוחות שלך הם מה'. מתוך כך גם מובנת הענווה החברתית- שגם הכוחות שיש לאדם השני הם משמיים, ולכן אין עדיף על השני...

עם זאת, צריך להבדיל בין גאווה לבין שמחה של מצווה. כאשר אדם עושה דבר טוב, זה הכי טבעי שהוא ישמח על כך. אפילו הרמב"ם כותב שזו מצווה! אדם צריך להרגיש שיש לו מטרה בעולם, שיש לו ערך, שיש לו שליחות. כמובן, שלא צריך לעשות דברים טובים בשביל שתהיה את ההרגשה הטובה הזו, כי אז בעצם האדם לא עובד את ה' אלא את עצמו... אבל, יש אנשים שהרגשת ה"אני" שלהם, תלויה ברושם שהם עושים על הסביבה שלהם. זה לא אומר שמה שהם עושים זה לא טוב, אבל זה מה שנקרא לעבוד את ה' "שלא לשמה" אבל לפעמים זו הדרך להגיע אל העשייה "לשמה".

אז מה אנחנו צריכים להרגיש כשמחמיאים לנו? אנחנו צריכים להתמלא בהרגשת הכרת הטוב לרבונו של עולם, שזיכה אותנו בתכונות כאלו שהביאו אותנו לעשייה כזו. אנחנו צריכים לשמוח שאנחנו עושים את רצונו, והולכים בדרך הישר כמה שאפשר. כדי שנצליח בכך כמה שיותר, כדאי לנו להשתדל לעשות בצנעה את מעשינו הטובים. כך אנחנו יכולים להיות יותר בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא "לשם המעשה הטוב"-"לשם שמיים", ולא בשביל שיחמיאו לי.
דבר דומה אנחנו מכירים מצורת הלבוש שלנו- אנחנו מתלבשים בצניעות (גם מבחינת "אורך השרוול", וגם מבחינת פשטות הלבוש, שלא יהיה מנקר עיניים) מתוך ענווה- כי החיצוניות שלנו מלמדת על הפנימיות שלנו. ואם אנחנו מבינים שכל מה שיש לנו הוא מה', אין לנו במה להתהדר ואין לנו במה להשתחצן, ולכן אנחנו גם נתלבש בהתאם למה שראוי לנו, ולא מעבר לכך.

עכשיו, אמרת שמטבעך את ביישנית מאוד. אני חושבת שביישנות מעיקרה איננה תכונה בעייתית, אלא אם כן היא מפריעה לך בדברים אחרים, לדוגמא- אם את מעוניינת לפנות למישהו בבקשה או בשאלה, ואינך עושה זאת כי את מתביישת, או שבגלל שאת לא מסתכל לשני בעיניים זה יכול לגרום אולי לריחוק או לתת לשני הרגשה שאת לא מכבדת אותו. בעצם, את מתביישת כי את חושבת שזה לא ראוי, או שלא מגיע לך לפנות אל אותו אדם אבל זה משהו שנמצא רק "בראש" ולרוב אותו אדם לא יראה זאת כך (אלא אם כן לא נעים לפנות אליו סתם כך, היא התגובה שלו לא נעימה, ואז זה לא כ"כ קשור לביישנות). אמרנו שחלק מהענווה זה להכיר בערך עצמך, ולכן, אולי כדאי להגיד לעצמך בראש שזה בסדר לפנות אל אותו אדם, וזה בסדר להסתכל לשני בעיניים, מכיוון שאת מכירה בכוחך, באישיותך, ובתכונותייך, ואת יודעת שאת אדם ראוי, וזה שאת מסתכל לשני בעיניים מכבד אותו כי הוא רואה שזו שמולו נותנת לעצמה את הכבוד הראוי. זה אמנם קצת קשה לשנות הרגלים, אבל כמו הרבה דברים בחיים, זה עניין של לתרגל, וגם אם בהתחלה זה קשה, עם הזמן זה נהיה יותר ויותר קל.

אז אנחנו צריכים להשתדל לעבוד את ה' בתמימות, לעשות כמה שיותר "לשמה", לשמוח שמחה פנימית על כל הטוב שאנחנו עושים, לא לבקש לעשות רושם על האנשים סביבנו, לא להתנשא על הסובבים אותנו, להצניע את מעשינו הטובים, ולזכור תמיד שהכל הכל מאת ה'. מעבר לכך, כדאי אולי ללמוד על מידת הענווה מתוך אחד מספרי המוסר כמו "מסילת ישרים" פרק י"א על הנקיות, ופרק כ"ב על ענווה.

לגבי שאלתך אם את עדיין נחשבת צנועה... אני חושבת שלא כל כך כדאי לך להתעסק עם הגדרות עצמיות במן כזו צורה סופית ומוחלטת- אני כזו או כזו. אלא- אני בדרך, משתדלת יותר לחזק את הנקודה הזו, ונקודה אחרת. עד לכאן הגעתי ומכאן והלאה אשתדל יותר. אין אף אדם מושלם, ולכן השלמות של האדם היא בהתחדשות שלו ובהתקדמות שלו מזמן לזמן. אני בטוחה שיש לך עוד מעלות רבות, שאת רק צריכה להתבונן בהן (כמו שבאמת צריך במידת הענווה- להכיר בערך עצמך) ובעז"ה מתוכן, עוד תצמחי למעלה :)

בהצלחה רבה, ושנה טובה!

הדס
hershko.hadas@gmail.com