אני מנסה ומנסה ולא מצליחה להתכוון בתפילה

בס"ד
שלום וברכה!
לפני שאתייחס לשאלתך, אני חייב להתייחס לסוגריים שלך בסוף השאלה, על הקשיים האמוניים. אני חושב שאת כל השאלה צריך לשים בסוגריים, ואת הסוגריים צריך לעשות עיקר. אבל לא זו הייתה שאלתך לכן אשתדל לענות על מה ששאלת.
שתי הבעיות שאת מציגה נובעות ממקום דומה. הקביעות של התפילה יוצרת בעיה גדולה. התפילה הרי כשמה היא, עבודה שבלב. וללב קשה מאוד לקבוע מסגרות: עכשיו תתפלל. תבקש ככה וככה. וכבר אמרו על כך רבותינו "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". ואמנם יש על כך כל מיני פירושים, אבל חלקם בוודאי מדברים על הנושא הזה.
אני אשתדל קצת להתייחס לדברים לפי הבנתי, אבל אני מקדים ואומר שאינני רב ואינני פוסק הלכות, ואני כותב קצת מהידע הכללי שלי. כדי לדעת מה מותר ומה אסור למעשה את תצטרכי לשאול רב.
ננסה להתייחס בפרוט לבעיות:
א. לגבי בעיית הנוסח.
אכן יש בעיה בכך שהנוסח קבוע. חכמים קבעו שהדרך לדעת האם התפילה של בנאדם היא מהלב היא השאלה האם הוא הוסיף בה דברים משלו. כי באמת אפשר להוסיף בתפלה ככל שתרצי. הנוסח הקבוע הוא רק הבסיס, ועליו אפשר ואפילו מומלץ להוסיף. איך לוהסיף ואיפה זה קצת יותר מורכב, וכדאי להתייעץ על כך עם רב.
ובכל זאת, יש ערך גדול לכך שהתפלה היא בעלת נוסח קבוע. הנוסח הקבוע גורם למתפלל להתחבר לנושאים שחשוב להתפלל עליהם, גם אם הם לא בוערים לו. לא כל אחד מאיתנו חושב כל יום על הבעיה שעדיין רבים מאחינו מתגוררים בחו"ל, וגם הם צריכים לעלות לכאן. סביר להניח שרובנו לא היינו מזכירים זאת בתפילה. העובדה שחז"ל קבעו בתפילה בקשה מיוחד על קיבוץ גלויות גורמת לנו להתפלל גם עליהם. כנ"ל לגבי דברים רבים נוספים. יש לכך חשיבות גם מצד זה שלא נזניח את התפילות על הנושאים האלו, וגם מצד זה שזה [מחנך אותנו] לסדרי העדיפויות. אדם השקוע בחייו הפרטיים שהיה מפסיק מעבודתו כדי להתפלל מנחה, היה מבקש מן הסתם על פרנסתו, על בנו החולה ואולי על נושא נוסף. אחרי שתקנו לנו את התפילה, אותו אדם עוזב את עיסוקו הפרטי, ומבקש על התשובה, על התורה, על הגאולה, על המשפט והצדק, על הגאולה ובית המקדש ועוד ועוד. את מבינה מה זה עושה לאותו אדם? הוא עוצר את יומו, יוצא מהעצמיות שלו, ועוסק בכל הדברים הנשגבים שמובילים את חיינו כאומה וכפרטים. אין ספק שאחת הסיבות הטבעיות המרכזיות לכך שעם ישראל חזר לארצו היא העובדה שהתפילות הללו היו בעלות נוסח קבוע, שחיבר את העם לתקוותיו ושאיפותיו. אמנם, נכון הדבר, שזה פוגע בטבעיות של התפילה. וזו בעיה שלא פשוט להתמודד איתה, אבל הכרחי לעשות כך.
אינני בטוח, אבל כדאי לה להתייעץ עם רב. יכול להיות שהיא יכולה לסמוך על דעות בהלכה הקובעות שלנשים מותר להתפלל בכל נוסח שתרצנה, והן אינן מחוייבות לשמור בקביעות על הנוסח המקובל, לפחות בחלק מהתפילות. כדאי לברר את הנושא הזה אצל רב פוסק.
ב. לגבי בעיית הכוונה. הבעיה הזאת קשורה מאוד למה שדיברנו עליו למעלה, של הנסיון לקבוע את התפילה בחובה. איך אפשר להכריח בנאדם להתפלל, ועוד לצפות שזה יהיה בכוונה? אבל התורה כן הכריחה אותנו, וכנראה שכך עדיף. (באמת, מסתבר שגם בדבר הזה יש הבדל בין בנים לבנות, אם כי יש דעות חלוקות בפוסקים מה ההבדל להלכה). ואז נוצרת בעיה של כוונה. צריך לחייב לכוון. וזה יוצר עיוות, שהרי איך ניתן להכריח לכוון? וזה יוצר אצל הרבה אנשים יחס לא טבעי לכוונה שבתפילה. במקום שכוונה תהיה דבר פשוט ומובן מאליו - פשוט להתכוון למה שאתה אומר, זה הופך למאמץ גדול. את רואה אנשים שכדי לכוון הם זקוקים להרביץ לשולחן שלפניהם, לעוות את פרצופיהם, לנפנף באגורפיהם ולהשקיע מאמץ אדיר שלפעמים ממש מעייף אותם. הצרה היא שהרבה פעמים אחרי כל המאמץ הזה הם בקושי מתכוונים, באמת. לפעמים הם אפילו לא יודעים מה הם אמרו בכלל. האמת היא שכוונה היא דבר פשוט בהרבה. בדיוק כשם שכשאת מבקשת מחברה שלך לשמור לך על התיק את מתכוונת לכך שאת מעוניינת שהיא תשמור לך על התיק, כך גם כשאת אומרת שה´ הוא אלוקינו והוא אחד את צריכה להתכוון לכך שה´ הוא אלוקינו והוא אחד, ולא לכך שהחברה שלך שכחה לסדר את המיטה הבוקר והיא נורא מעצבנת אותך. זה הכל. נכון שזה לא תמיד קל כמו שאני מציג את זה, אבל לדעתי זו האמת. לפעמים אדם זוכה להגיע לחיבור גדול יותר לתפילתו. לפעמים הוא ממש מרגיש התרגשות גדולה כשהוא אומר "שמע ישראל". לפעמים כשמישהו מבקש "ראה נא בענינו" הוא ממש מזדעזע מהמצב הקשה שלנו, מחוסר היכולת שלנו לפתור את הבעיות בעצמנו, ומתוך כך הוא ממש זועק "וריבה ריבנו, וגאלנו גאולה שלמה מהרה". והוא יודע ובוש בכך שלא ברור לו שאנו ראויים לדבר, ולכן הוא משלים "למען שמך". ומתוך כך הוא מתרגש מאוד, וכל גופו מזדעזע. ויש גם אנשים שיודעים לכוון כוונות נפלאות בתפלה. אבל כל אלו מדרגות גדולות יותר, וברמה הפשוטה, בקטעים שחובה להתכוון בהם, צריך לשאוף לכוונה הפשוטה שציינתי למעלה. כוונה מהסוג הזה לא תסחוט ממך כוחות מיותרים, ואת בהחלט מסוגלת לעמוד בה.
ג. בקשר לבעיה ש"לא בא לך" להתפלל.
זו אכן בעיה. הקביעות היא חלק מהחובה שלנו כעובדי ה´, ויש לה ערך גדול. גם אם זה לא תמיד נראה כך, היא מאוד מחברת אותנו לרעיונות החשובים שעומדים מאחורי הקביעות. אפשר להאריך בכך בהזדמנות. בנתיים צריך לזכור שעלינו פשוט לעשות את זה, ולנסות לעשות את זה עם כמה שיותר מרץ. את יכולה לחשוב על כך שזה דומה למחויבויות רבות אחרות שיש לנו בחיים. האם תמיד את מגיעה לשירות שלך בשיא המרץ? האם לאמא יש כח בכל יום מחדש להתייחס יפה לילדים שלה? לבעלה? אין מה לעשות. בחיים צריך לעיתים לעשות דברים ללא חשק, כי הם חשובים.
ספציפית, לגבי התפילה, אני חושב שאם תתייעצי עם רב אולי הוא יפסוק לך שאת חייבת בפחות ממה שאת חושבת שאת חייבת, אבל זה לא בטוח.
אגב, כאן אולי בעיקר נכנסות הסוגריים שהופיעו בסוף שאלותך. הרבה פעמים קשיים אמוניים מפריעים להתפלל. כידוע, תפילה, היא ביטוי של המצב הרוחני בו אדם נמצא ואם קשה להתפלל, כדאי לשאול את עצמינו מהי הנקודה האמונית הלא מספיק מבורררת שחוסמת אותנו מלרצות להתפלל. זו שאלה שמצריכה זמן שלך עם עצמך, והתעמקות בדברים ואחרי שמגיעים לתשובה ועובדים על הנקודה הזו באמונה, מרגישים בדרך כלל גם שינוי בתפילה. (במילים אחרות, נסי לשאול את עצמך למה לא בא לך להתפלל וכשתגלי את הנקודה העמוקה העומדת בשורש ההרגשה תוכלי להתמודד עם הדברים).

עניתי בקצרה, וגם השאלות היו קצת רחבות... את בהחלט מוזמנת לכתוב שוב.
בהצלחה רבה,
משה.
mosheaaaa@gmail.com