אמונה באלוקים

שלום טל,

ישר כחך על האמונה החזקה בכוחה של תפילה! השאלה שלך באה ממקום עמוק ומורכב, ודורשת בירור מעמיק של מהות התפילה.

הגמרא בברכות מביאה שני מקורות בעניין הארכה בתפילה:

א. "אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך בתפילתו - אין תפילתו חוזרת ריקם. מאין לנו? ממשה, שנאמר - ואתפלל אל ה', וכתוב אחריו - וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא"
ב. "אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה - סופו בא לידי כאב לב, שנאמר - תוחלת ממושכה מחלה לב. מה תקנתו? יעסוק בתורה, שנאמר - ועץ חיים תאוה באה, ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר - עץ חיים היא למחזיקים בה"

מקשה הגמרא - יש כאן סתירה, רבי חנינא אומר שהמאריך בתפילתו - תפילתו אינה חוזרת ריקם, ור' יוחנן אומר להיפך - תפילתו אינה מתקיימת, והוא בא לידי כאב לב?
מתרצת הגמרא - זה שבא לידי כאב לב הוא "מאריך בתפילתו ומעיין בה", וזה שתפילתו נשמעת "מאריך בתפילתו ואינו מעיין בה".

מהו העיון בתפילה שמביא לידי כאב לב? הרי אנחנו אומרים בכל בוקר 'אלו דברים שאין להם שיעור... ועיון תפילה'?!
מסביר רש"י : "ומעיין בה - מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם, והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה"
והתוספות:
"ומעיין בה - פירוש שמצפה שתבא בקשתו לפי שכוון בתפלתו."

כלומר, יש כאן פרדוקס: ההארכה בתפילה מעולה, רבי יוחנן עצמו אמר במקום אחר: "הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". מעבר לזה - זו גם סגולה להצלחת התפילה, שלא תחזור ריקם. מה התנאי? כשמתכוננים מראש לאפשרות שהתפילה לא תתקבל!
למה זה ככה? הקב"ה משחק בנו, מעמיד אותנו בכוונה בדרישות קשות? או, שאלה יותר חזקה - אם לא מכוונים שהתפילה תיעשה, למה כן נכוון? האם לא בשביל זה אנחנו מתפללים, שהתפילה תיעשה? בשביל מה מתפללים?!

זאת בעצם השאלה המרכזית שביסוד התפילה - בשביל מה להתפלל. מה המטרה האמיתית של התפילה. ראינו עכשיו שבלי לברר את השאלה היסודית הזאת בצורה שתניח את הדעת - נתקשה לגשת לתפילה בלב שלם. בעצם, זה עומק הפשט בדברי ר' יוחנן - "כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סופו בא לידי כאב לב... מה תקנתו? יעסוק בתורה" -סתם לעסוק בתורה? באיזה הלכות? אלא בתורתה של התפילה! בהבנה והעמקה שכלית מהם יסודות התפילה, מה מטרת התפילה, הבנה הכרחית למי שרוצה להאריך ולהתפלל!


טל, המצב הנפשי שאת מתארת הוא קשה וכואב. 'בזבזת' עוצמות נפש גדולות על תפילה שלא נענתה. את מתארת תחושה של חוסר צדק מצד אחד - עשיתי את המעשה הנכון ונענשתי! ומצד שני של ריקנות וחוסר כח - 'רוצה לחזור ולהאמין... ומרגישה שהלב סגור...'

כמו בכל משבר, גם כאן נקרית לפנייך הזדמנות מיוחדת. האטימות והניכור שאת מרגישה כלפי התפילה ואולי גם כלפי מי ששומע אותה, פותחים לך פתח לבירור שכלי מעמיק, 'אובייקטיבי', על מהות התפילה. הזדמנות להעלות את השאלות שמטרידות אותך ביותר מבחינה שכלית אל פני השטח, ולחפש להן תשובות.

עם הזמן תגלי שהעלאת שאלות כאלה, לא רק שהיא לא פוגעת בעוצמה הרגשית של התפילה, אלא דווקא בונה ומחזקת אותה. הלימוד וההפנמה יכולים להגן עלייך בעתיד ממצבים דומים. צריך רק להאמין שהתשובות נמצאות - שלחוקים הרוחניים יש היגיון לפחות כמו לחוקי הפיזיקה. להאמין שלנותן התפילה הייתה כוונה, לרצות להבין מהי.

את אותן העוצמות האדירות שהשקעת בתפילה עצמה, תנסי לחזור ולהשקיע גם בשלב היסודי יותר של בירור ולימוד מהות התפילה. שמיעת שיעורים, קריאת ספרים, שאלת שאלות בכתב ובעל פה, והכל לפי מה שמטריד ומעניין אותך, "אין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ".

בע"ה, מתוך בירור כזה תזכי לחזור ולבטא גם את הרגשות הרוחניים הנפלאים שלך, בתפילה זכה, שעניינה ומטרתה יהיו יותר בהירות לך.

בברכה,
חנן