שאלה
לכבוד הרב שלום.
הייתי השנה בטיול עם משפחתי בתאילנד. באחד מהימים שטיילנו בשוק נכנסנו לאחת הבאסטות(מני רבות) של חולצות. הייתי עם אמי ודיברנו בעברית גלוייה והחלפנו מחשבות על החולצות(לא משהו רע חלילה, פשוט התלבטנו מה לקנות) ובקיצור - לא היה צריך תחקיר של השב"כ כדי להבין שאנחנו ישראליות ויהודיות. המוכר היה מוסלמי(דבר שגיליתי רק לאחר שהוא דיבר, כי יש שם הרבה הודים) ואני לא אאריך בדברים אבל הוא גירש אותנו מהחנות בגלל שאנחנו יהודיות.
עד אתמול נשמר בליבי תא שלם עם עצבים השמורים למוכר הזה, כל כך זעמתי על כך שהוא העיף אותנו מהחנות רק בגלל שאנחנו ישראליות ומדת משה.
אבל אתמול פתאום הבזיק אל מוחי הפסוק "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב' ה).
מצד אחד, זכותי לכעוס עליו על כך שגירש אותי. מעבר ל"זכות" הזו - לכעוס זה לא טוב ופוגע רק בי. הוא כבר מזמן המשיך בחייו ואני עוד כועסת בליבי על העוול שנעשה לי והכעס רק מעכיר את נשמתי היהודית.
מצד שני, האם "אל תדון את חברך.." מתייחס גם אל מי שלא חבר? אולי בן דודו של אותו ערבי נהרג מאש צה"ל? אולי הייתה לו סיבה לכעוס?
אני יודעת ומבינה את הנקודה שאל לי לכעוס על אף אדם כי זה מעכיר רק את נשמתי וגורם לי סבל. אבל מעבר לכך, בעניין העקרוני - גם בעניין של לא חבר ואפילו אויב, אסור לנו לשפוט עד שנהיה במקומו?
ואם כן, מה זה אומר על המלחמה שלנו עם הערבים?
בתקווה לתשובה מאלפת,
חן
תשובה
שלום
ברמה הפילוסופית, דברייך נכונים, צריך לדון גם בני אדם וגם בעלי חיים לכף זכות , אך ברמה הפרקטית, היית צריכה להתלונן בפני המשטרה המקומית על היחס, יכול מאד להיות שהם לא היו דנים אותו לכף זכות, אלא דואגים שלא ימשיך בהתנהגותו הנלוזה.
ביחס למלחמה שלנו עם הערבים, יש מקום ללימוד זכות, אבל מובן שיש להפריד דבר זה, מהצלת חיי אדם.
ברכה והצלחה