איסור ייחוד לילדה מאומצת

שיפרית שלום

השאלה בה נגעת הינה חשובה ומשמעותית ביותר לגבי הנושא של אימוץ ילדים. ואכן כבר דנו בה רבים מן הפוסקים בדור האחרון וישנה קשת רחבה של דעות שונות בנושא זה, כשהדין תלוי בפרטים השונים של כל מקרה ומקרה לגופו.
מכיוון ששאלתך איננה למעשה אלא רק לשם כתיבת עבודה בנושא אשתדל לפרוש את הדעות ואת המקורות לדיון בנושא, בכל מקרה של שאלה מעשית יש לפנות לרב בכדי שישקול בדיוק את פרטי המקרה ויפסוק בהתאם.

כאשר הורים רוצים לאמץ בן או בת מתעוררות כמה וכמה בעיות הלכתיות סבוכות שאחת מהן היא איסור ייחוד.
בשולחן ערוך אבן העזר סימן כב סעיפים א-ב נפסק:
"אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו... כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא."
מדברי השולחן ערוך עולה לכאורה שהאיסור של ייחוד גבר ואישה חל על כל איש ואישה למעט איש ואשתו, אב ובתו ואם ובנה, לפי זה ייחוד עם ילדים מאומצים, מכיוון שאינם נחשבים כבן או בת ביולוגיים ייאסר. מה שיקשה על קיום חיי משפחה תקינים וימנע אפשרות לאימוץ.

לעומת זאת מן התלמוד עולה שאימוץ הוא צורך השעה ומצווה גדולה וכדברי הגמרא בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב' "[כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו]" ומוסיפה הגמרא במסכת כתובות דף נ' עמוד א' "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהילים ק"ו,נ) - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. רבי שמואל בר נחמני אמר: [זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן]." –כלומר גידול יתומים הוא נחשב כקיום מצות צדקה באופן מתמיד.

בעקבות זאת דנו הפוסקים בדור האחרון הרב פיינשטיין בשו"ת אגרות משה והרב אליעזר וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר בנושא והעלו נימוקים לאסור או להקל ומדבריהם עולה שהדבר תלוי בשלושה גורמים עיקריים:

1.[ הגיל בו מאמצים את הילד-] ככל שהילד מאומץ בגיל יותר קטן קרוב ללידתו יהיה מקום יותר להקל משום שהוריו רואים בו בן או בת לכל עניין, בילד שאומץ כבר בגיל מבוגר בודאי שיהיה מקום יותר להחמיר ולאסור את הייחוד שלו עם הוריו המאמצים.

2.[ האם הילד יודע על היותו מאומץ-] אם הילד לא יודע על היותו מאומץ יש יותר מקום להקל שהרי רואה בהוריו הורים ממש, אבל אם הילד יודע על היותו מאומץ יש מקום להשתדל להזהר מייחוד משום שגם הוא כבר לא רואה בהוריו המאמצים הורים ביולוגיים אלא רק חש קרבה כלפיהם.

3. [גיל הילד המאומץ- ]בבת עד גיל 3 ובבן עד גיל 9 אין בעיה של ייחוד והרב פינשטיין כתב שניתן במקום הצורך להקל גם עד גיל 8-9 אפילו לגבי בת. מעל גיל 9 יש להיזהר מייחוד עם בן או בת מאומצים.

הרב וולדנברג בתשובתו מעלה אפשרות להקל בשאלה זו בתנאי שהאימוץ נעשה מגיל צעיר ביותר ומבסס דבריו על ההנחה שייחוד נאסר משום שעלול להביא לידי הרגל עבירה ואילו קירבה מהסוג שנוצר בין הורים מאמצים לילד מאומץ לא תוביל לידי הרגל עבירה.
כמו כן לדעתו יש מקום להקל משום שאם נאסור על הורים מאמצים להתייחד עם בנם או בתם המאומצים תמנע האפשרות לאימוץ והדבר בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

לסיכום, הנושא הוא רגיש ומורכב ולמרות החומרה שבאיסור ייחוד עקב החשיבות שבאימוץ ילדים העלו הפוסקים צדדים להקל.
ושוב במקרה של שאלה מעשית יש לשאול רב שידון במקרה לגופו.
בהצלחה בהמשך הלימודים ובכתיבת העבודה.

ישנם תשובות נוספות באתר לשאלה זו בכתובת:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=57774
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=53328

נתנאל צוות המשיבים ישיבת הר עציון.


לבקשתך אני מצרף את התשובות של הרב וולדנברג והרב פיינשטיין שדנו בנושא: (ההדגשות בגוף התשובות הם שלי)

[1. שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ - קונטרס איסורי יחוד פרק כא ]

פרק כא יחוד עם בן או עם בת מאומצים.

(א) [נשאלתי מת"ח גדול אחד אם יש היתר לאשה המגדלת ומאמצת לה בן לדור עמו גם בגדלותו מעת שימלאו לו תשע שנים ויום אחד, אותו הדבר בלהיפך אם מותר לאיש המגדל לו בת לדור ולהתייחד עמה גם מעת מלאות לה ג' שנים ויום אחד], והבעיה היא רצינית לאור המצב כיום שרבים המה המאמצים להם בגלל סיבות שונות בן או בת מיום שנולדו או קרוב לזה, דקשה מאד להיזהר מזה גם בזוג נשואים שהבעל לא יעדר תמיד מהבית או מהעיר וכן האשה, ועפ"י רוב הרי המאומצים לא יודעים שהיא לא אמו והוא לא אביו ונזהרים מלגלות להם זאת עד שיגדלו וא"כ הרי בודאי שא"א להיזהר מיחוד אתם דתיכף ירגישו מזה. וכמו"כ מה יעשה האיש במקרה שמתאלמן מאשתו וכן האשה במקרה שנתאלמנה מבעלה האם יש לגזור עליהם להפרד מהבן או הבת שאימצו להם והתקשרו אתם בקשרים נפשיים אמיצים? ואותה הבעיה ישנה גם לענין חיבוק ונישוק אתם מתוך יחס אבהותי ואמהותי.

[והנה לכאורה פשוט הדבר דאין כל מקום להתיר היחוד בזה אפילו באופן שהבן או הבת לא יודעים וחושבים את האיש לאביה ואת האשה לאמו], דמלבד מה שהרי האיש או האשה כן יודעים מזה וא"כ הם מצד עצמם אסורים מ"מ בייחוד זה, מלבד זה הרי רש"י בקדושין ד' פ"א ע"ב מסביר טעמא דדר עם אמו או עם בתו משום דלא תקיף יצרו עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה ע"ש. והיינו דתו באופן טבעי לא תקיף יצרי' עלייהו. וא"כ שייך זה בקרוב ממש, ומשא"כ הבן או הבת המאומצים דבמציאות אין ביניהם שום קורבא וזרים הם להם וגם אינם בכלל עריות דחוץ מא"א א"כ לא עלייהו הוא דאהני ביה אנשי כנה"ג דלא מגרי בהו, ויש איפוא לחוש לדילמא תקיף יצרי' עלייהו.

(ב)[ אבל לאחר העיון נלפענ"ד להציע כמה צדדי היתר שלא להצריכם לפרוש זה מזה היכא שלקחו אותם מתחילה לאימוץ בהיתר כשהיו עוד למטה מגיל שהיחוד אסור עמהם].

בראשונה נתעוררתי על צידוד היתר בזה בראותי בדברי הלבוש באה"ע סי' כ"ב סעי' א' שבכח תורתו כי רב מסביר טעם מדידיה על היתר היחוד של בן עם אמו וה"ה האב עם בתו והוא מפני שאין דרכה לבא עמו לידי הרגל עבירה וה"ה האב עם בתו, ונראה לכאורה ברור כוונת הסברו בזה, דבהיות שמגדלת אותו ביחסי אם ובן וה"ה האב את בתו א"כ זהו גופא החייץ והמחיצה המבדלת ביניהם, וזהו המשריש בלבותם ההרחקה שלא יבואו לידי הרגל עבירה, והאין דרכה לבא עמו לידי הרגל עבירה נובע מכח זה שיחסי הטיפוח הוגדרו ביחסים של אם ובן וה"ה אותו הדבר באב עם בתו.

[ואם כן לפי זה יש לומר אותו הדבר ואותו הטעם גם בבן ובת מאומצים דמכיון שהושרש בלבותם מאז קטנותם שהיא לו כאם והוא לה כבן וכן באיש הוא לה לאב והיא לו כבת, וביחסי טיפוח כאלה גדלו אצלם אזי מכח הרגשה זאת תו אין דרכה של האשה לבא עמו לידי הרגל עבירה, וכן אותו הדבר גבי איש דתו אין דרכו לבא עמה לידי הרגל עבירה]. וממילא יש מקום להתיר לפי"ז גם החיבוק והנישוק הבא ונובע מיחס וחיבה אבהותי ואמהותי. דלאו קירבה כזאת הוא דקאסרה תורה.

(ג) והייתי מוסיף ואומר שזה שכותב הלבוש לפני זה בלשון לפי שהבן מתייחד עם אמו כלומר שהבן מצוי עם אמו תמיד דהכלומר הזה הוא הסבר ונתינת טעם על שלפניו ועל שלאחריו, והיינו דלכן הבן מתייחד עם אמו לפי שהבן מצוי עם אמו תמיד, ומכיון שמצוי אצלה תמיד ורגילים בכך ממילא אין דרכם לבא לידי הרגל עבירה, דהיחוד לא יביא אותם לידי שום קורבה יתירה של גילוי עריות.

ועיין בחזו"א סדר נשים סי' ל"ד אות ו' שמסביר ג"כ בדומה לזה טעמא דר"י ד' ז' ע"א דסבר דנדה קיל, משום שכבר רגיל בה. ואמנם מוסיף שם גם מפני שהוא משועבדת לו וברשותו היא כדכותבים התוס' שם עיי"ש.

וראיתי גם בספר שארית יעקב הנדמ"ח ח"א בחידושיו לקידושין סי' ד' אות א' שכותב מדעתו נמי להסביר בכזאת דמשו"ה לא אסרו היחוד באשתו נדה משום דבאשתו ליכא שום קורבא יתירה של גילוי עריות על ידי שהן רגילין בכך תמיד עיי"ש.

וא"כ אותו הדבר י"ל גם לענין שאלת היחוד דבן ובת מאומצים, דמכיון דרגילין בכך ומצויים זה עם זה תמיד מאז קטנותם אין דרכם לבא לידי הרגל עבירה. ולכן מותר היחוד דהיחוד לא יבא /יביא/ אותם לידי שום קורבא יתירה של גילוי עריות.

(ד) וראיתי בספר יפה ללב ח"ד סי' כ"ב אות ג' שכבר הרגיש בטעם מיוחד זה שכותב הלבוש וחשוב להעתיק דבריו בזה וז"ל: חוץ מהאם עם בנה, כתב הרב הלבוש ז"ל מפני שאין דרכה לבא עמו לידי הרגל בעירה /עבירה/, א"נ מפני דאנהו ביה אנשי כנה"ג ביצה"ר דכהו לעיניה דלא מגרי בקרובות כדכתב הרב הנ"ז לעיל בסי' כ"א ס"ז, ומההוא מעשה שהביא הרב יד אהרן ח"א שם בהגה"ט אות י"ד מס' חו"י סי' ע"ב אין ראיה דיצאו מן הכלל כי נבל הוא ונבלה אמו וחטאת אמו כי השכיבו עמו ודיבורה הביאום למעשה הרע כי עבירה גוררת עבירה כיעש"ב ועוד דלא בשביל שוטים שקלקלו האיש א' יחטא ועל כל העדה יגזור גזירות חדשות עכ"ל עיי"ש. ומדלא העיר על הלבוש בזה כלום משמע כי דבריו נתקבלו אצלו כפשוטים ומוסברים שאין מקום להרהור בהם.

(ה) ובהיות כבר לפני יסוד ההיתר הנ"ל עפ"י הלבוש עלה בדעתי לצרף לזה עוד כמה סניפי היתר בנוגע להיתר היחוד והמה:

(א') בספר יראים סי' קצ"ב מסביר טעם היתר היחוד לנדה מפני שאי אפשר שלא יתייחד עם אשתו נדה ואין גוזרין גזירה אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ואע"ג דייחוד אסור מה"ת בשאר עריות וכו' לא אסרו אלא עריות שאין להם היתר וכו' עיי"ש. ויפה מסביר החקרי לב חאה"ע סי' י"ז דהיראים נתן ב' טעמים להיתר ייחוד נדה, הראשון למה לא אסרוהו חכמים דלא גרע מפנויה ויישב דאין ביד חכמים כח לגזור, ושוב יהיב טעמא למה לא יהיה אסור מד"ת ככל עריות עיי"ש. ולפי"ז במגביל לנימוק זה יש להתיר בבת מאומצת וכן בבן מאומץ כשהיא פנויה בהיות דאז איסור היחוד רק מדרבנן וכשהיא פנויה נצטרך לצרף לזה גם אותם הפוסקים דסברי דיחוד דפנויה נדה ג"כ רק מדרבנן, בהיות דרוב פנויות דזמנינו נדות הן די"ל דזהו ג"כ כעין גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה דהרבה מן הילדים שמסוג זה יצטרכו להיות מוטלים למעמסה על הציבור באין להם מאסף, וגם ביחוד דא"א =דאשת איש= כשהמאמצת היא א"א ג"כ יש מקום לדיון להתיר לפי דעת הרמב"ם ודעימיה דכל עיקר איסור היחוד הוא מדברי קבלה וכדהארכנו בזה לעיל בפרק א' עיי"ש.

(ב') בקיצור פסקי נדה להרא"ש שבסוף מס' נדה כותב גם על זה שהתורה לא אסרה יחוד עם אשתו נדה את הנימוק היחידי של מפני שהדבר קשה ליזהר מייחוד אשתו נדה ע"ש. ועיין שם בחקרי לב שמסביר דברי רא"ש אלה עפ"י דברי הר"ן בר"פ בתרא דיומא גבי ה' עינויים וכו' ה"נ י"ל דאיסור יחוד כיון דלא כתיב בהדיא כי אם ברמז קילי טפי ומסור ביד חכמים והם ראו להקל בנדה כיון דק' ליזהר מיחוד אשתו נדה ע"ש. ולפי"ז יש להתיר מהנימוק הנ"ל גם כשהמאמצת אשת איש. ועיין בספר ערך שי על אה"ע סי' כ"ב שמסביר נמי בטעמא דהיתר הדירה בקביעות עם אמו ועם בתו לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן גזרו עיי"ש ועיין גם להלן מ"ש בדומה לזה גם לענין לימוד רווק סופרים עיי"ש ויש להאריך.

(ג') החקרי לב שם כותב עוד אופן להסביר דברי הרא"ש הנ"ל עפ"י הגמ' ביבמות ד' פ"ז ע"ב דאמרינן דרכיה דרכי נועם, וכתבו התוס' בריש יבמות בד"ה ואחות אשתו דמה"ט קי"ל כל יבמה שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אינו חוזר להיתר דאין זה דרכי נועם, וה"נ י"ל דאין זה דרכי נועם שיהיה קם מן המטה אם פירסה אשתו נדה ושיהיה צריך האדם שומר בביתו ומינה דלא אסר הכתוב יחוד כזה עיי"ש. ובעצם יש לומר דלזה מכוונים באמת דברי הריב"ש בתשובותיו (סי' תכ"ה) שמסביר הטעם שאשתו נדה מותר לו להתייחד עמה לפי שלא חייבוהו להוציא את אשתו מביתו ולא להעמיד שומר עיי"ש. והיינו כנ"ל שלכן לא חייבוהו לפי שאין זה דרכי נועם. [ואם כן לפי זה יש לומר בכעין זה גם בנידוננו דבהיות דבשעה שלקחום לאימוץ עוד לא היו בגיל של איסור יחוד ובהיתר לקחום, וכך גדלו והורגלו אצלם ונתקשרו זה לזה בקשרים נפשיים בתורת חניכים ומחנכים אם כן אחר כך כשגדלו תו אין זה דרכי נועם לגזור עליהם גזירת הפרשה ולכן יש לומר דבכגון יחוד כזה לא אסר הכתוב]. וידעתי מה שיש גם לחלק בין הנושאים אבל סניף מיהא הוי.

(ז) ועלה בדעתי להוסיף להביא סייעתא מקורית להיתר היחוד וכן לחיבוק ונישוק ממה דאיתא באבות דר"נ פט"ז וז"ל: אל תתמה על ר' עקיבא שהרי ר"א הגדול גדול ממנו והגר"א גורס שהרי מעשה דר"א גדול ממנו שגדל את בת אחותו י"ג שנה עמו במטה עד שבאו לה סימנים אמר לה צאי והתנשאי לאיש וכו' עכ"ל עיי"ש. והיינו שנהג עמה כעם בתו המבואר בקדושין ד' פ' ע"ב ובד' פ"א ע"ב ע"ש. ולא מוזכר כלל שנעץ דבר המפסיק בדומה למה דאיתא בסנהדרין ד' י"ט ע"ב גבי פלטי בן ליש ועיין גם בתוס' שבת ד' י"ג ע"ב ד"ה מטה, ולא הוזכר דבר גם מזה שנזהר מיחוד. ונהי דהאדר"נ מציין זה בתור נסיון גדול מצדו של ר"א שכבש יצרו ע"ש בבנין יהושע, אבל אילו היה צד איסור בזה בעצם השינה ביחד הרי יקשה לנו דאיך עבר מיהת ר"א על איסור זה של שינה יחד עם בת אחותו במטה אחת שזה כשלעצמו בודאי גרוע מיחוד או חיבוק ונישוק עם פנויה או עם נדה וכדומה, עיין תוס' סנהדרין ד' ל"ז ע"א ד"ה התורה ע"ש, ובפרט אשר כפי הנראה בפשטות היה כאן גם יחוד. ובע"כ מוכח מזה כדברי הלבוש הנ"ל ויתר המקורות שהבאנו לזה לעיל להוכיח דבכה"ג שרגיל עמה בכך מאז קטנותה ומגדל אותה כבת אין בזה לא משום יחוד ולא משום חיבוק ונישוק וכל כדומה לזה, מכיון ששורר ביניהם יחסי טיפוח חזקים של אב לבת וחיים יחד בבית ביחסים טבעיים כאלה אשר ההרגל עשה אותם לטבע שני, אם לא שנאמר דבת אחותו שאני דגם בה אהנו אנשי כנה"ג דלא מגרי בקרובתא, ויהיה מזה אם כן הוכחה לשיטת רבינו ירוחם ודעימיה שהבאנו לעיל בפרק כ' דסברי דעם אחותו לאו דוקא אלא ה"ה יתר קרובים. אבל זה דחוק דהרי בכאן היה דירת קבע שאסור גם באחותו. ועוד הרי בת אחותו אינה בכלל עריות שהרי מותרת לו, ובע"כ צ"ל כנ"ל דמוכח מזה כהלבוש, וממילא יש ללמוד מזה להתיר גם בבן ובת מאומצים.

(ח)[ כתבתי בצידוד צדדי היתר הנ"ל הגם שנדמה שנכנסים לכאורה בפירצות דחוקות, בכדי ללמד זכות על ישראל, ובראותינו שגם גדולים וטובים לא נזהרים בזה, ובכדי לא לסגור הדרך לפני ילדים אומללים שלא יהא להם דורש ומבקש מבתים שיחנכו אותם שם על ברכי התורה והמסורה. וזאת מיהת לדעת שזה אסור בודאי לקחת לכתחילה לאמץ ילדים שהם כבר בגיל של איסור יחוד דהיינו בת מגיל ג' שנים ויום אחד ובן מגיל תשע שנים ויום אחד אם יודעים מראש שלא יוכלו להיזהר מלהתייחד עמם. ]

2 . שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד סימן סד

ב.[ אם היתר יחוד דאב עם בתו שייך במגדל יתום או יתומה בביתו.]

במי שמגדל יתום או יתומה שאשכחן שהוא מצוה גדולה, וכן מה שהרבה אינשי שלא זכו לבנים משיגים בן ובת ומגדלים אותם באופן שלא ידעו כלל הרבה שנים עד שיגדלו שאינם אביהם ואמם ממש, ויש שאין רוצים לגלות להם כלל אבל זה הוא דבר אסור דהא אפשר שישאו קרוביהם האסורות להם וכ"ש הוא לאיסור מהא דביבמות דף ל"ז ע"ב דאראב"י לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת מטעם שמא יזדווגו זל"ז ונמצא אח נושא את אחותו אף שיודעים שם אביהם משום דאפשר לא ידעו בשביל זה שהם מאב אחד אלא יסמכו על מה שכמה אינשי איכא בעולם בשם זה, כ"ש דיש לאסור להשכיח מהם שם האם שיודעין ודאי וגם אם יודעין שם האב אסור להשכיח מהם, אבל אם כוונתם הוא לגלות כשיגדלו ליכא איסור זה אבל יש להם לגלות כל מה שיודעין גם שם אמן והיכן היא נמצאת ואם יודעין שם האב יש להם לגלות, אבל ברוב הפעמים אין יודעין את שם האב ויש שאין יודעין גם את שם האם שקונים מסרסורים שלא אפשר להאמין להם שהוא מאם יהודית שאז יש לנו למיזל בתר רובא שהוא של נכרים וצריך לגיירם מספק, [על כל פנים כשעושין כדין ודאי צריך לדון בדבר היחוד אף שנקל בזו מפני הסתם והצורך גם עד בת ח' וט' הא מגדלין אותן כל השנים כמו בן ובת ממש,] והיחוד הוא יותר מוקשה מהחיבוק ונישוק דאין זה דרך תאוה וחיבת ביאה אלא דרך חיבוק ונישוק לבניו ובנותיו שלא נאסר כדאיתא בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י ומשמע שם דליכא איסורא כלל, ומשמע מסוטה סוף דף מ"ג מהא דא"ר יצחק א"ר יוחנן משום ראב"י חורגתא הגדילה בין האחין אסור לינשא לאחין דמתחזיא כי אחתייהו, דלא היה היכר בהנהגת האב עם החורגתא מהנהגתו עם בתו, ואם לא היה נוגע בה ולא היה מתייחד עמה כמו עם בתו היה זה ניכר לעלמא דהא דוחק לומר דהוא דמתחזיא לאלו שרואין רק שהיא נמצאת שם בבית יאמרו שהיא בת להאב ואחות להאחין, וכי יסברו כן גם על משרתת שכורה כמה שנים אצלם שאסורה לינשא לאחין שא"כ משמע שהוא דוקא מחמת שמתנהג עמה כהנהגת האב עם בתו ממש ואם היה זהיר מלהתייחד עמה שלא כהנהגת כו"ע עם בתם היה זה היכר גדול שאינה אחותם ולא היה שייך לאסור, והגמ' דמסיק דאין הלכה כן הוא משום דקלא אית לה למלתא הוא מידיעת בני העיר שבשעה שנשא את אשתו זו היה לה בת שקבל עליו לזונה ולפרנסה ולהשיאה כמו לבתו שמהם ידעו אף האינשי הנולדים והבאים אח"כ להעיר, אבל גם הם סברי שהנהגת האב עם החורגתא היתה כהנהגתו עם בתו ממש, ודוחק לומר דאיירי באיש עבריין לאיסור יחוד, ולכאורה הא תמוה זה. וצריך לומר דיירא מאשתו שתהא חושדתו שבחזרתה תחקור ותדרוש לבתה ולהיתומה ויגלו לה שלכן מאלו שנמצאין בבית תדיר עמו ועם אשתו אין לאסור אף אם נזדמן איזה זמן קצר שלא היתה אשתו ונשאר הוא לבדו עם בתה ועם היתומה שמגדלין וכן להיפוך אם היא נשארה זמן קצר עם בנו ועם יתום שמגדלין. ואם מתה אשתו בעצם יש לו ליזהר שלא יתייחד עם בתה ועם היתומה שמגדלין, ומה שיש שאין נזהרין אולי סומכין מפני הדחק ע"ז שכיון שמגדל אותה כבתו לא ירצה לקלקלה מצד שרוצה בטובתה, וכן כשהוא מת ונשאר בנו מאשה אחרת אצלה לא תתפתה לו כיון שרוצה בטובתו, אבל ודאי אין לסמוך ע"ז וצריכין ליזהר שלא להתייחד עם אלו שמגדלין כשמת אחד מהם.