שאלה
רציתי מאוד לדעת, כי זה חשוב לי בקטע האמוני, וגם אני מנסה להסביר את העניין הזה לימשהו שהוא לא דתי... כשהייתה מחלוקת בין שני תנאים, בלי הקטע של יחיד מול רבים, איך הם ידעו מה לפסוק, כמו מי להכריע את המחלוקת? יש למשל כללים כמו "הלכה כרבי עקיבא", אבל בטח בתקופה של רבי עקיבא עצמו לא חובר עוד הכלל הזה, אז בתקופה של רבי עקיבא למשל, איך ידעו כמו מי לפסוק?
בתודה, עידו.
תשובה
שלום רב, עידו.
שאלתך מאוד חשובה ומעניינת, והתשובה היא פשוטה: בדיוק בשביל זה היה מוסד בשם "סנהדרין", שבו לובנו המחלוקות בדיון שנערך בין תלמידי החכמים, ולאחר מכן התקיימה הצבעה, וההכרעה היתה על פי הרוב.
רק כתוצאה מהגלות וביטול מוסד הסנהדרין אנחנו צריכים להגיע לכללי פסיקה שאינם מתייחסים לגופו של כל עניין ועניין.
מן הסתם היו גם נושאים שלא עלו להכרעת הסנהדרין, כי כל אחד מהתנאים פסק במקומו לפי דעתו, ותלמידיהם הלכו אחריהם, כך שנוצר מעין "מנהג של ישיבה", כאשר בכל ישיבה פוסקים לפי ראשה. דבר זה מקובל גם היום, בנושאים מסויימים, כאשר ההלכה מיחסת חשיבות רבה מאוד למושג "מרא דאתרא" – רב המקום...
אנחנו מקווים שזה מספיק, ונשמח לקבל תגובות,
משה ויעקב כהן