איך מתקרבים לחניכות שמתרחקות? על שיקום יחסים בהדרכה

מדריכה יקרה – שלום.

הדברים שכתבת מרגשים, ונוגעים באופן מאוד ישיר ואמיתי באחד הנושאים הכי משמעותיים בהדרכה: הקשר האישי, היחסים, המרקם האנושי העדין שמתקיים בינינו לבין החניכים. אגב, המדריכים ממש לא לבד: הנושא הזה "מסבך" גם מורים, הורים, מנהלים בארגונים שונים, מפקדים בצבא... כשאנחנו עובדים עם אנשים, התקשורת והיחסים בינינו לביניהם הופכים לנתון משמעותי. הם יכולים לשמש משאב שמסייע לנו ומקל על ביצוע המשימות, או לחלופין נטל, עול, מכשול שעוצר אותנו כל פעם מחדש.גם בתנועת הנוער, כמו בארגונים האחרים שהזכרתי כאן, יש מטרות שלא מסתכמות ב"קשר אישי טוב". צריך לחנך, ללמד, להפעיל את החניכים... אבל בניגוד לארגונים רבים אחרים, קשר אישי מוצלח בין המדריך לחניכים מהווה תנאי הכרחי להשגת המטרות המוצהרות של הפעילות.


לפעמים נדמה שבין שלל הכלים שמוענקים למדריך בשלבים שונים של הכשרתו ולאורך הזמן שלו בתפקיד, נושא הקשר האישי קצת מאבד משקל לעומת תחומים אחרים. נתת דוגמא נפלאה לכך בשאלה: את מוצאת את עצמך עם קלסר הדרכה מפוצץ כל טוב, אבל עם תחושה עגומה ולא נוחה לגבי היחסים עם החניכות, אפילו במישור מאוד בסיסי של היחסים האלה. חשוב שתדעי שהמצב הזה ממש לא נדיר, ומדריכים רבים מוצאים את עצמם "מול שוקת שבורה" בנושא ההתמודדות איתו. בדרך כלל זה קורה אחרי שחלף קצת זמן מההתלהבות הראשונית של הכניסה להדרכה, כמו במקרה שלך.


אז באמת – מה אפשר לעשות?

[להביע עניין בעולמן של החניכות]
החיסרון שאת מתארת – חצי שנה של יחסים לא הכי טובים עם החניכות – יכול לשמש גם כיתרון יחסי שמאפשר לך לשקם את היחסים. אפשר להניח שלמרות שלא התקרבתן מאוד, את בכל זאת יודעת עליהן כמה וכמה דברים שלא ידעת לפני שהתחלת להדריך אותן. ברמה הבסיסית, דברים טריוויאליים ויומיומיים: אילו נושאים מעסיקים אותן, על מה הן אוהבות לדבר בינן לבין עצמן, מה הן אוהבות לעשות בסניף או בשעות הפנאי שהן מבלות מחוצה לו, מה קורה איתן בביה"ס... כל הדברים הקטנים וה"לא חשובים" שמרכיבים בעצם את הזהות האישית והקבוצתית של החניכות. ההתקרבות שלך אליהן, והניסיון ליצור אמון מחודש, יכולים לעבור דרך הפרטים הקטנים הללו. למשל, אם את יודעת שהן אוהבות להקה מסוימת, את יכולה לשוטט קצת ברשת ולגלות איזה פרט עדכני ומעניין עליה (האם הבסיסט יוצא לקריירת סולו?!). בפעם הבאה שאתן נפגשות, ואת שומעת אותן שוב מקשקשות להן על הלהקה, את יכולה בדרך אגב, להעלות את פריט המידע הזה ולתרום אותו לשיחה, בתור אמירה או שאלה סתמית (גם אתן שמעתן שהבסיסט עוזב? מעניין מי יחליף אותו...). כמובן שאם זה ברור מדי שגילית את הדבר הזה רק מתוך התמקדות אינטנסיבית בנושא ולא במקרה (למשל אם את בכלל לא סובלת מוסיקה), עדיף לבחור נושא אחר שכן היה עשוי לעניין אותך, איכשהו. בסה"כ אין פערי גיל עצומים בינך לבין החניכות שלך, ולכן את עשויה לגלות שזו משימה די קלה בעצם.
מה שקצת יותר קשה זה לשוחח על הנושאים שמעניינים ומעסיקים אותן – בלי שיפוט ובלי הטפה חינוכית. לפחות בשלב הראשון, את בעצם נדרשת כביכול "להוכיח" שאת בצד שלהן, שלא באת כדי לשנות אותן אלא כדי לחזק אותן. זה קשה, כיוון שלפעמים קשה לנו כמדריכים להכיל את השגיאות, הטעויות או חוסר הטעם של החניכים החמודים שלנו. ועדיין, זה תפקידנו העיקרי, וזה הכלי שמאפשר לנו להגיע אל המטרה הנעלה יותר, המטרה המובהקת של ההדרכה: תמיכה בחניך והעצמה שלו, בדרך להתפתחות וצמיחה.


[הצבת גבולות – ונטרול רגשות]
יחד עם ההתקרבות אל החניכות והבעת העניין בחיי היומיום שלהן, חשוב להקפיד על גבולות ברורים. גבולות בקשר שבין המדריכה לבין החניכות, וגבולות להתנהגות שלהן בסניף. כשם שהחניכות מצפות ממך להתחבר אליהן ממקום אוהד ולא ביקורתי, כך (ברובד מעט סמוי יותר), הן מצפות ממך לבסס את המנהיגות שלך גם ברגעים היותר קשים, וגם בהחלטות הפחות פופולאריות. אך הצבת גבולות, אין פירושה מריבה או כעס, אלא פשוט שדר ברור שיוצא מכיוונך אל עבר החניכות. כאשר ניתן, בהחלט ראוי וכדאי לשתף אותן בקבלת החלטות, לדון איתן במשמעויות ובצדדים לכאן ולכאן, להתלבט ולחשוב. אבל בסופו של דבר, יש בידייך את היכולת והחובה להוביל את הקבוצה. האיזון והתנועה המתמדת בין הקירבה והרעות בקבוצה לבין הקפדה על כללים וגבולות, הם אחד המבחנים המרכזיים של המדריך, ואחת המיומנויות השימושיות ביותר שעומדות לרשותו. למרות שלעתים זה עשוי להיראות כך, למעשה אין באמת סתירה מהותית בין שני הצדדים הללו בפעילותו של המדריך. כדי להדגיש את העובדה הזאת, מומלץ לנסות לא לקחת ללב את החלקים שבהם יש חיכוכים, ויכוחים ואי הסכמות, ולהתייחס אליהם ברוגע ובנחת ככל שזה מתאפשר. כשאת משדרת לחניכות שהמצב ה"רגיל" הוא זה שבו אתן מתנהלות בשלווה ובכיף, וענייני המשמעת הם רק נקודות קטנות ושוליות, את מסייעת להן "ללכת איתך" במקום לבחון אותך.


[לא לרדוף אחרי החניכים – נוכחות וזמינות]
אז דיברנו על צעדים בוני אמון שאת יכולה לבצע כדי להתקרב לחניכות, ודיברנו על חשיבות השמירה על הגבולות במקביל. אך יחד עם החשיבות ב"לשדר" לחניכים שהם מעניינים אותנו ושאנחנו סקרנים ואכפתיים כלפיהם, חשוב לא ליצור תחושה שאנחנו "רודפים אחריהם", ומעוניינים בקשר איתם מתוך מניע תועלתני כלשהו (כמו אגו או ניסיון לשנות אותם). ולכן כל מדריך יכול לבדוק האם הוא יוצר לפעמים יותר מדי לחץ בניסיון שלו ליצור קשר עם החניכים. כשיש תחושה כזאת, חשוב לנסות להתרחק קצת, ופשוט להיות איתם, בלי להשקיע יותר מדי אנרגיות. מדריך יכול לשדר לחניכים נוכחות חזקה ורבת עוצמה, גם בלי לדבר הרבה, ובלי לעשות הרבה רעש. בדומה לאופן שבו את צריכה "להוכיח" לחניכות שאת מסוגלת לשמוע על כל מיני דברים שהן עושות בלי לשפוט אותן על המקום, את גם נדרשת להוכיח שאין לך "אינטרס" בקשר איתן, ושאת יכולה גם לתת להן מרחב שבו הן מתרחקות ממך מעט, בוחרות שלא לשתף או לא לדבר. כשאת משדרת עניין ואכפתיות, אבל מאפשרת לחניכות להחליט עד כמה ומתי הן סומכות עלייך ומעמיקות את הקשר איתך, את נותנת בידיהן כלי חשוב שמאפשר להן לבסס איתך קשר משמעותי, קשר שפותח דלת להשפעה חינוכית משמעותית.

ועוד הערה לגבי ["התפנקות" של חניכים/חניכות:] במקרים לא מעטים, ובמיוחד בשכבות הגיל הגבוהות יותר, החניכים משדרים למדריך שדרושה להם "החלפת דיסקט". הם מתבגרים, משתנים, ומתחילים לחוש באש היצירה שבוערת בהם. לפעמים מדריכים שוקעים באזור הנוחות המוכר, שבו הם מכינים פעולה תפורה היטב עבור החניכים, שנדרשים רק להתרווח וליהנות. המצב הזה יכול להתאים אולי לחניכים צעירים (אם כי גם בגיל צעיר כדאי לגוון ולהפעיל אותם מדי פעם...), אבל חניכים מבוגרים יותר לפעמים מרגישים צורך שהמדריך יראה בהם לא רק ילדים זבי חוטם, אלא נערים ונערות בעלי יכולת השפעה, שמלאים בצורך בריא ואמיתי להוכיח את היכולות שלהם ולהוציא לפועל את הפוטנציאל הגלום בהם. ולכן את יכולה להתחיל להתייחס לחניכות שלך כבנות בוגרות ואחראיות (על אף שבפועל הן לא בהכרח עונות להגדרות הללו...), ולנסות לשתף אותן בהכנת הפעילות. זה לא אומר לסנג´ר אותן כדי לארגן דברים, אלא לאפשר להן חופש פעולה מסוים בתכנון ובניית פעולות ומערכים, ובתכנון של יוזמות קבוצתיות שהן מוצאות בהן עניין. ההכנה המשותפת של הפעילות, יכולה כשלעצמה לשמש גם מכשיר שיקרב בינך לבין החניכות לא רק מתוך שיחות "רגילות", אלא גם תוך כדי דו שיח משמעותי על נושאים חשובים.

[לסיכום:] אני מזדהה מאוד עם תחושת ההחמצה והפספוס שלך. צרת רבים היא נחמת שוטים, אבל מדריכים רבים וטובים מתמודדים עם מצבים דומים, ורבים מהם מצליחים להתגבר על ההתחלה הקשה, ומוצאים את המקום המנהיגותי הייחודי שלהם בקבוצה. התשובה כללה כמה נקודות בסיסיות שיכולות לשמש עבורך נקודת מוצא לחשיבה ולתכנון המשך ההדרכה שלך. מעל לכל, אחד המפתחות העיקריים העומדים לרשותך כמדריכה הוא האיזון. היכולת לא להישאב לתוך סיטואציה קונקרטית, חיובית או שלילית, אלא לקחת את החוויות שלך כמדריכה – בפרופורציות. עם האיזון, מגיעה גם יציבות, שמחלחלת ממך אל החניכות, ומאפשרת לך להוביל אותן לאורך תהליכים משמעותיים ומאתגרים.

את כמובן מוזמנת לשוב ולפנות אלינו בכל שאלה או עדכון.

בהצלחה רבה!

אוהד

nuvy23@gmail.com