איך מכינים מערך על אמונה? על תוכן ותהליך בהדרכה

שלום.


חלק הארי בניסוח השאלה שלך מייצג, לדעתי, אידיאל נשגב ונפלא שרבים מהאנשים המגדירים עצמם "מאמינים" או דתיים – שואפים להגיע אליו. ומצד שני, כפי שאת כותבת בהמשך, "אף אחד אינו מושלם". ושני החלקים הללו, כשהם משולבים יחד, הם אולי תמצית וגרעין ההתייחסות והתמונה המורכבת והמאוזנת שאת יכולה להעניק לחניכים שלך בנוגע לאמונה.


אחת מהמכשלות הנפוצות העומדות בפני מדריכים היא הנטייה שלהם (שמגיעה כמובן ממקום טוב ושאפתני) ללכת לפני הכל ומהר מאוד אל האידיאל הנשגב ולהבהיר אותו, כדי להציג אותו במלוא תפארתו ויופיו בפני החניכים. בין אם מדובר בצניעות, אמונה, כיבוד הורים, לימוד תורה, או נושאים רבים אחרים. ההתעמקות באידיאל המופשט והמושלם כשלעצמו עלולה להשתלט על תהליך תכנון הפעילות, ולגרום למדריך להגיע (עם האידיאל) לחניכים, בלי בעצם להגיע אליהם. בלי לפגוש אותם. הניסיון לתווך בין רכיבים אידיאליים מושלמים ונשגבים לבין המציאות היומיומית שלנו, המלאה במגרעות וקשיים, הוא קשה ומסובך. ולכן אחד הפתרונות הקלים – אם כי לא הטובים ביותר – הוא להעדיף להיצמד חזק אל האידיאל שבחרנו להציג, ולהציב אותו במלוא תפארתו בבחינת "כזה ראה וקדש": הנה מה שאנחנו שואפים אליו, ועכשיו כולכם מוזמנים לשבור לעצמכם את הראש בשאלה איך מגיעים לשם, במקביל לטיפוח רגשות אשם ותסכול על כך שאתם עדיין לא מגשימים את האידיאל בשלמותו.


אם ניגע לרגע באופן יותר ספציפי בנושא האמונה שהצבת בשאלה כנושא המועדף עלייך כרגע, הבעיה בהחלט מתעצמת וגוברת. בחיי היומיום שלנו ובעיקר של החניכים, יש מקום יחסית קטן למחשבות קיומיות מופשטות ונעלות. הם עסוקים במגוון התרחשויות בביה"ס, בסניף, בבית עם ההורים והאחים... וזה מצוין ובריא! ולכן מה שכדאי לעשות כשלב ראשון הוא לברר מהי בעצם המטרה המעשית והברורה שלך במערך על אמונה. שוב, הניסוח שכללת בשאלה מקסים ומפתה מאוד. אפשר בהחלט להגיד שהמשפטים הספורים שכתבת, הם עצמם מעוררים רגשות חמים וכנים של רצון להאמין ולהתפתח מבחינה רוחנית! וזה כמובן מצוין. אבל עדיין, כמתווכים יש לנו את הזכות – והחובה, ללוות את החניכים שלנו באחריות, ולנסות להגיע איתם להישגים שיתקיימו גם אחרי שתקופת ההדרכה שלנו תחלוף. שנתיים של הדרכה זה פרק זמן מכובד, אבל עדיין מדובר בתקופה קצרה למדי, במיוחד לנוכח מטרות בקנה מידה כמו זה שציינת בשאלה. יש אנשים שעובדים רוב שנות חייהם כדי לגרד את אפס קצהו של האידיאל הזה! והנה אנחנו מבקשים להכין מערך פעילות שידלג בקלילות על שנות העמל הארוכות ויביא את החניכים שלנו תיכף ומיד לחיות את חייהם לשם שמים.


אז זהו, שלא. למה? ראשית, אין בידייך כמדריכה מספיק זמן ומשאבים. ואת זה כבר ציינו והסברנו. אבל ישנן סיבות נוספות. למשל: מדוע החלטת דווקא עכשיו ודווקא עם הקבוצה שלך, לדבר על אמונה ולהעמיק בה? אין ספק שמדובר בנושא רלוונטי וחשוב לכל אדם שמגדיר את עצמו "מאמין"... ובכל זאת, ישנם נושאים חשובים רבים אחרים. השאלה הזאת איננה קטנונית, אלא מכוונת לפתרון הבעיה שהצגת בשאלה. בסופו של דבר, ובניגוד די מוחלט למה שחלק גדול מהמדריכים מתאר לעצמו, [מי שקובע את סדר היום המשמעותי של הקבוצה והפעילות המתקיימת במסגרתה הם לא המדריכים (ונחשו מה – גם לא הקומונרית) אלא... החניכים!] לא בגלל שאירעה הפיכה סובייטית בסניף אלא פשוט בגלל שהם שם, ובגלל שאנחנו שם בשבילם. אנחנו כמדריכים יכולים להגשים את עצמנו באופן מיטבי רק במידה שבה אנחנו נענים לצרכים העמוקים והמשמעותיים ביותר של החניכים שלנו. אם אנחנו לא גוזרים את המטרות של הפעילות שלנו מהדברים האמיתיים, הכואבים, הרגישים, הטעונים והמשמעותיים שעוברים על החניכים שלנו בחיי היום יום, אנחנו למעשה פחות מדריכים ויותר מנחים מין שעשועון טלוויזיה חינוכי לגיל הנעורים. או אפילו יותר גרוע מזה – אנחנו כמו... כמו... כמו מורים! מזעזע, נכון? אנחנו מציגים לחניכים שלנו שלל נושאים מגוון ומעניין (או שלא...) ומציגים להם תביעות במישור הערכי וההתנהגותי. "אז שתדעו, ילדים: כך צריך להתנהג!".


אז אם נשים את ההומור לרגע בצד, ובלי לזלזל חלילה בעבודת הקודש של המורים המסורים שלנו, כדאי לזכור ולא להתבלבל: אנחנו מדריכים. לא מורים, לא הורים, לא חברים ולא רבנים. [יש לנו תפקיד ייחודי], שלבעלי התפקידים האחרים קשה מאוד למלא. השליחות העיקרית והחשובה ביותר שלנו היא לא במישור של העשרת הידע של החניכים, ואפילו לא בהחדרת מוטיבציה. המשימה העיקרית שלנו היא ליצור שיקוף אחראי ובוגר של מה שעובר על החניכים שלנו, ולייצר יחד איתם כלים שיכולים לסייע להם בהתמודדות עם המציאות המורכבת שסביבם. מדריכים טובים מגלים לא אחת שהקושי העיקרי שלהם הוא לא בניסיון לעזור לחניכים שלהם לפתור בעיות, דילמות ולבטים שמלווים אותם לאורך שנות ההתבגרות המסובכות, אלא דווקא הקושי [בהימנעות] מאספקה סדירה של תשובות ופתרונות, למרות שהם יכולים לספק אותם. מדריך שמספק לחניכים שלו פתרונות, במיוחד פתרונות קלים ונעימים, מפספס חלק מהותי וחשוב מההדרכה שלו. הוא מחמיץ את האפשרות להעצים באופן משמעותי את החניכים, מעבר למורל והערצה לידע, למגניבות ולכישרונות של המדריך, ומעבר להשראה שנוחתת על החניכים כתוצאה מכל הדברים האלה. הגביע הקדוש של המדריך הוא המקום בו הוא והחניכים מטים יחד שכם ומטפלים בסוגיות שבאמת חשובות לחניכים, בשיתוף פעולה אמיתי ולא באופן חד צדדי.


ולכן, אם אנחנו חוזרים שוב לשאלה שפתחה את הדיון הזה (ואנחנו חוזרים, אנחנו חוזרים...), נגלה שנקודת הפתיחה של המערך שלך הם לאו דווקא ספרים, מאמרים וכתבי קודש נפלאים אלא החניכים עצמם. את יכולה להתחיל לברר מה נקודת המבט של החניכים והחניכות שלך על הנושא, איפה הם נתקלים בו ופוגשים אותו בחיי היומיום, איפה הוא מטריד אותם במיוחד, אם בכלל. בסופו של דבר, אמונה מגיעה לעתים די נדירות כנושא שעומד בפני עצמו. בדרך כלל אנחנו לא מתעוררים בוקר אחד לציוץ הציפורים, בוהים בתקרה ושואלים את עצמנו: יש בורא לעולם? אין? מה בכלל משמעות קיומנו? ולאן הברווזים עפים כשהכינרת מתרוקנת? בדרך כלל שאלות כאלו ואחרות עולות בעקבות המפגש שלנו בחיי היומיום עם אירועים שונים, שגרתיים יותר או פחות. התפקיד שלך הוא לגלות איפה, מתי ובאילו נסיבות החניכים הספציפיים שלך נפגשים עם שאלות שונות שרלוונטיות לנושא "אמונה", ומשם מתחיל המסע אל המערך הנכסף. כמובן שבשביל זה צריך להעמיק את ההיכרות עם החניכים, לדבר איתם, להתעניין מה עובר עליהם, ולשמר כל הזמן מידה מספקת של פתיחות בינך לביניהם, כדי שהתקשורת ביניכם תהיה כנה ומשמעותית ולא כזאת שבאה "לעשות רושם" ("המדריכה, נכון אמונה זה דבר נפלא?").


[לסיכום:] אני מודה באשמה ומתוודה שעשיתי שימוש קצת נלוז בשאלה המצוינת שלך (בגלל היותה שאלה מצוינת) כדי להדגים באופן רחב וכולל יותר עקרון מהותי וחשוב בהדרכה ובתכנון הפעילות בקבוצה. "הרוצה את הרב – יבוא אליו", והרוצה את חניכיו – יבוא אליהם! ואולי במקום "שאל את הרב", אפשר להציע את הכותרת "שאל את החניך"... החניכים שלך מחזיקים בקלפים החשובים ביותר ובמידע הרגיש והמהימן ביותר, שרלוונטי עבורך בדרך למערך המושלם. צריך לאסוף את המידע הזה בעדינות, ברגישות, תוך שזירה והידוק של החוטים הדקים שמחברים בינך לבין החניכים, חוטים של קשר, אמון וכנות. ככל שתהיי מעורבת יותר בדברים היומיומיים, הדרמטיים כמו גם הבנאליים, שעוברים על החניכים שלך, יהיה לך קל יותר להחליט איך לגשת להצגה של נושאים מסוימים שנראים לך חשובים (כשלעצמם – ולחניכים שלך בפרט), ויהיה לך הרבה יותר ברור איך לפתח סביבם דיון אמיתי ומשמעותי. קצת כמו בבישול, היום כבר כולם יודעים שהשפים המוצלחים ביותר מתמחים ב"עשיית מעט מאוד": הם חותרים להישאר כמה שיותר קרובים לחומרי הגלם האיכותיים שבהם הם עושים שימוש, ומשכללים לדרגת אמנות את התיבלון המדויק והמוקפד, ואת האסתטיקה של צורת ההגשה. כך גם המדריך המצוין צריך לשאוף להישאר כמה שיותר קרוב לטבע – לחניכיו, ללקט מהם את החוויות המשמעותיות שעוברות עליהם, ולשקף להם אותן בחזרה בדרך יצירתית, מקורית, אמפתית ואוהבת, תוך נכונות לעבד יחד איתם את החומרים הללו כדי להגיע לתובנות שמהן אפשר לצמוח ולהתפתח.

בהצלחה רבה!

אוהד

nuvy23@gmail.com