איך מחזירים את האנרגיה להדרכה??

מדריכה יקרה, שלום.

האמירה הספציפית שלך לגבייך ולגבי החניכות שלך משקפת למעשה את התחושה הכמעט בלתי נמנעת של כל אחד ואחת המקדישים את זמנם ומרצם לאתגרים חינוכיים. מורים בביה"ס, הורים בבית, מדריכים בסניף – כולם מתמודדים עם אותו גרעין מרכזי: הרצון לתרום לעיצוב דמותו, אופיו, זהותו ואישיותו של המתחנך, והתסכול מתנועת הנגד שלו אל מול המאמצים והרצון הטוב. לא מעט מחנכים מתייאשים ופורשים, ופונים לתחומים אחרים עם תחושת הצלחה מוחשית יותר, ועם התמודדויות בינאישיות מורכבות פחות. דווקא משום כך, השאלה שלך חושפת את החשיבות שבדאגה ובמתן תשומת לב לא רק לחניכים, אלא גם למחנכים ולחוסן הרגשי שלהם במהלך עבודת החינוך.


[עבודה שלא נגמרת: מיתוס או מציאות?]
בניגוד לתחומים רבים אחרים, הגדרת מטרות ומדידת תוצאות בחינוך הן משימות קשות ומסובכות, עד כדי כך שחלק גדול מהעוסקים בחינוך פשוט... מוותרים עליהן. לוויתור הזה מחיר כפול: הוא מעכב הצלחה בעבודת החינוך עצמה, וגם תורם לשחיקה רגשית של המחנכים. קשה מאוד להתמיד בעבודה סיזיפית, מתמשכת ועמוסה מבחינה רגשית, בלי ציון של נקודות אור והצלחות קטנות. אך כדי לסמן נקודות אור אמיתיות, ולא רק רגעי התפרצות של מצב רוח טוב ו"מורל", דרושה התבוננות, דרוש תכנון, ודרוש תהליך של הגדרת מטרות, מדדים ותוצאות. זה אולי נשמע מאוד מתמטי, אך יישום תהליך כזה בעבודה חינוכית, גם בהדרכה בתנועות נוער, הוא אפשרי בהחלט – ולמעשה מחויב המציאות. פירוט נוסף בנושא זה ניתן למצוא בקישורים בתחתית העמוד.


[הגדרת מטרות והצורך לבחור]
אז מה הקשר בין "התחמקות" משחיקה בהדרכה לבין הגדרת מטרות? כשאנחנו מסמנים לעצמנו יעדים, די מהר מתברר לנו שחייבים לוותר על כל מיני חלומות שאיתם התחלנו את דרכנו החינוכית. לא אחת אנחנו נסחפים ומתכוננים להדרכה כאילו אנחנו אוטוטו עומדים ממש לשנות את העולם – או לפחות את עולמם של החניכים שלנו. המציאות שונה בתכלית. בזמן הקצר שיש לנו בתקופת ההדרכה, יש לרשותנו חלון הזדמנויות צר ומצומצם יחסית לבצע מהלכים משמעותיים. כדי להצליח בכך, אנחנו מוכרחים לוותר על חלק מהשאיפות שלנו, ולהתרכז במספר קטן של מטרות שבהן נתמקד. המיקוד הזה מתסכל בתחילה, אך בטווח הרחוק הוא מאפשר לנו להבין את כוחנו המוגבל (זו האמת) בהשפעה על החניכים, ולהפנות את המאמצים שלנו באופן ממוקד אל האפיקים שיכולים לשאת פרי ולהביא לידי ביטוי את היכולות ואת השאיפות שלנו כמחנכים צעירים.


[חשיבות העשייה – ולא רק התוצאה]
במרבית המקרים, מחנכים אינם "משנים" את חניכיהם, ולמעשה אנחנו מבינים יותר ויותר בשנים האחרונות כי גם אם שינוי החניכים היא המטרה האולטימטיבית, ההצלחה המוחלטת של המחנך, הרי שהתהליך החינוכי לא יכול להתנהל קרוב מדי לאותה מטרה. התהליך החינוכי כרוך פחות בשינוי ויותר בייצוב העולם של החניך כפי שהוא. פחות במהפכות ויותר בהשלמה ובקבלה של הקיים – כצעד בונה אמון לקראת תחילתה של התפתחות. לכן במקביל להגדרת המטרות ובניית המדדים, חשוב שנגדיר בראש ובראשונה את המטרה הבסיסית שלנו כיצירת קבוצה מתפקדת, וכליווי מתמשך של החניכים שלנו בהתמודדויות שלהם.


[ציפיות בע"מ]
לפעול "בחלל הריק" זה כמובן לא טוב, והגדרת ציפיות היא מרכיב חשוב בהדרכה. מצד שני, ההיסחפות לציפיות טוטאליות היא לא בריאה ולא תורמת. ולכן חשוב שהציפיות תהיינה "בע"מ" – בעירבון מוגבל. אנחנו אמנם פועלים במרץ בהיותנו מדריכים, ומשקיעים הרבה בהדרכה, אבל ישנם עוד גורמים לא מעטים שמשפיעים על החניכים שלנו, לעתים "איתנו" ולפעמים" נגדנו. אפשר למנות ביניהם את ההורים, ביה"ס, חברים ממסגרות שונות, וכמובן את הטלוויזיה, האינטרנט, הפייסבוק וכו´.
עם כל הכבוד לנו המדריכים, אנחנו רק חוליה אחת בשרשרת המגוונת הזאת. ולכן המדידה של ההצלחה היא לא טוטאלית (האם החניך "טוב" או לא, האם החניך ערכי, האם הוא תמיד נחמד אלינו ולאחרים, האם הוא מבטא את הפוטנציאל הגלום בנשמתו היקרה, וכו´), אלא מקומית וממוקדת: האם הצלחנו לעורר אצל החניכים מחשבה ביקורתית כלפי תופעות מורכבות? האם הצלחנו "למשוך" את החניכים לכיוונים שקצת פחות מובנים מאליהם עבורם? האם סייענו להם לגעת קצת בפוטנציאל האישי והקבוצתי שלהם, גם אם הם לא מממשים אותו לחלוטין?


לניסוח הקצת כללי והעמום הזה יש גם ביטויים מעשיים וספציפיים. למשל, האם הצלחנו להפחית את רמת האלימות בקבוצה? האם הצלחנו לשכך יריבות בין "קליקות"? האם הצלחנו לחבר קבוצה מתבודדת לקהילה הסניפית? אלו רק דוגמאות למטרות שנראות קצת קטנות, מקומיות ומצומצמות, אך זה קנה המידה שאיתו אנחנו עובדים בפועל, ובאמצעותו בונים תשתיות חשובות של אמון והתפתחות עבור החניכים שלנו. כשאנחנו מצליחים לשים את האצבע על מה שקטן – אבל רלוונטי, כשאנחנו מצליחים לזהות את הנקודות הקריטיות שמסתתרות בהתנהלות של הקבוצה, יש לנו את היכולת לייצר תהליכים חיוביים לא על ידי מהפכות, אלא דווקא באמצעות פעילות "שקטה", מתמשכת ומכוונת היטב.


[שמירה על פרופורציות וחשיבה חיובית]
אז אמרנו שהדרכה, כמו כל עבודה חינוכית, למעשה לעולם אינה נגמרת. היא מלווה אותנו לכל מקום, ותמיד יש תחושה שהיינו יכולים לעשות עוד, לעשות יותר, לעשות אחרת. תמיד ישנו חשש שאנחנו מפספסים הזדמנויות, ושאולי עוד קצת השקעה תעשה את ההבדל. אך לכל השקעה יש גם מחיר, וכשהמדריך נכנס ל"אוברדראפט" של השקעה, משיכת היתר מדלדלת את הכוחות שלו ויכולה ליצור שחיקה. ולכן החוכמה היא לאזן. לדעת ולהרגיש מתי אנחנו צריכים להאט קצת, ולא להיסחף לתוך ההדרכה באופן מוגזם. אפשר לעשות זאת באמצעות התייעצות ושיחות עם הצוות הקרוב (מד"שים) והרחוק יותר – מדריכים וחברים בסניף ומחוצה לו. כדאי גם לסמן מדי פעם "הצלחות קטנות" וליהנות מהן. אגב – גם עם הקבוצה, עם החניכים, ולא רק בסוד בין המדריכים. ולמרות שההדרכה – וגם הסניף – גוזלים ותובעים לא מעט זמן, כדאי מאוד לשים לב שאנחנו מקדישים אנרגיה במקביל גם ללימודים, למשפחה, לחברים שלא בהכרח מגיעים איתנו לסניף, ולפעילויות אחרות שאנחנו אוהבים לעשות. שוב, מילת המפתח היא איזון. הטוטאליות וההתמקדות הצרה בתחום אחד היא אמנם מפתה, אך בסופו של דבר עלולה לשחוק אותנו ולהתגלות כעסקה לא משתלמת.


[לסיכום:] כניסה להדרכה יכולה להצטייר, במבט ביקורתי (וגם ציני) כעסקה רעה במיוחד: המדריך מגיע, משקיע ים של זמן בסניף ובחניכים (שלעתים קרובות לא ממש "שמים עליו קצוץ"), מתחבר אליהם רגשית, חושב עליהם ומטפח אותם ימים ולילות, רק כדי לגלות שהשנתיים שהוקצבו לו חולפות ביעף ושהוא בעצם לא זוכה להערכה שציפה לה ולתוצאות שחלם להשיג. אבל בעצם, התיאור המוטה הזה מאפשר לנו לגלות שאחת הסגולות המרכזיות שמדריכים יכולים (וצריכים) לרכוש במהלך ההדרכה היא יכולת האיזון, היכולת "לנהל במקביל" כמה ערוצי פעילות מבלי לאפשר לאחד מהם להשתלט על חשבון האחרים. מדובר ביכולת מהותית בחייו של כל אדם בוגר, אך המדריכים המתבגרים מגלים את הקושי הכרוך בה באופן מועצם, יחד עם הפיתוי שטמון בגישה הטוטאלית והממוקדת.


אין ספק שדרושה מידה לא קטנה של איפוק, סבלנות, אורך רוח, וגם הרבה אופטימיות מפוכחת, כדי לא ללכת שבי אחרי הגישה הטוטאלית ולבחור לאזן ולפעול באופן מחושב ומדוד יותר. אבל עם קצת אימון, אפשר לגלות די מהר (אבל לא מהר מדי, כי הרי זה כל העניין) שהגישה הזו משתלמת בהחלט. את הסיפוק המיידי וקצר הטווח מחליפה שביעות רצון מתמשכת ומתונה יותר, ואז הלחץ לפידבקים מידיים מחליפה הידיעה שאנחנו בסדר גם אם לא עפו זיקוקים באוויר רגע אחרי שסיימנו פעולה, ושמצב היקום תקין גם כשיש לנו חניך קצת ממורמר. כשבוחנים את הדברים בקנה מידה רחב ומעמיק יותר, המטרות המהותיות מתבהרות והיכולת שלנו לשמור על פרופורציות – הולכת וגוברת.


בתקופה שבה אני עצמי הייתי מדריך, היה איתי בצוות חבר (מוכשר מאוד, אגב) שמתח ביקורת תקיפה על התדירות שבה נעשה שימוש באמרות חוכמה ובדברי מוסר מתורתו של... פו הדוב. לטענתו, יש בארון הספרים היהודי מספיק הוגים משמעותיים יותר שיכולים לסייע לנו בתכנון פעולה, לפני שנידרש לגייס לעזרתנו דמות מצוירת מספר ילדים. אבל את ההמחשה הטובה ביותר לנקודה שניסיתי להבהיר בתשובה הזאת עדיין מספק ידידנו פו טוב יותר מכולם, לפחות לדעתי. את הניגוד המובהק לרוגע, לשלווה ולשביעות הרצון הממגנטת של פו, מספק ידידו שפן. בזמן שפו מנמנם, טועם דבש, מחבר שיר משונה או סתם מהרהר תוך שיטוט ביער, שפן עסוק בהמון דברים "מאוד חשובים" (גם אם למעשה חסרי פשר כשלעצמם). למעשה, הקורא הנבון מבין עד מהרה שפו עושה הרבה מאוד דברים מעניינים וחשובים, אבל באופן שליו ונינוח, ואילו שפן מתאמץ מאוד, דואג, מסתבך עם עצמו ועמוס חרדות, אך לא רק שהתוצאות שלו עלובות למדי, גם ההרגשה שלו די זיפתית בעצם. שמירה על רוח טובה, על פרופורציות, הבנת מגבלות הכוח שלנו והתאמת המטרות לזמן ולאמצעים העומדים לרשותנו, כל אלה יכולים לסייע למדריכים לעשות יותר, באופן אפקטיבי יותר, וגם ליהנות מהתהליך ומהחוויה הייחודית שמספק התפקיד.

בהצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com

לקריאה נוספת בנושא הגדרת מטרות בהדרכה:

https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=181529
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=171374
https://www.kipa.co.il/noar/ask_show.asp?id=153366