שאלה
שלום וברכה,
יום הכיפורים האחרון העלה בי כמה מחשבות וחששות לגביי העבר.זה קרה באמצע "כל נדרי"..ולאחר עיון קצר בספר התודעה,ניטע בליבי ספק אמיתי.
הייתי פעם דתיה. אומנם לא מקפידה על כל ההלכות בדיקדוק,אבל הקשר הנפשי-הצד ששמתי עליו דגש בדת,היה מאוד חזק.
הייתי מדברת עם הקב''ה כל הזמן. שיחה אמיתית כל לילה לפני השינה,מודה לו על כל שעה ושעה בחיי,זה הגיע עד ל"תודה על הפלאפל שזכיתי לאכול היום",שיחה שהייתה מרגשת אותי כל פעם עד דמעות,הייתי מפרטת לה' כל מה שאני מרגישה,מודה,מבקשת,ורוצה בחיי..
חלק נכבד מהבקשות האלה הוקדשו לבן זוג שהיה לי במשך 4 שנים.אהבתי אותו אהבה כה עזה ,שלא ראיתי את עצמי מסוגלת לחיות אם חיי יהיו בלעדיו.קושי פיזי אפילו.הייתי בוכה עד שנפשי הייתה יכולה לצאת,הבטחות יצירתיות היו יוצאות מפי,הייתי מכסה על כל אפשרות של התחשבנות מצידו של הקב''ה...מתפללת ומתחננת שתפילותיי ייענו לטובה,לא כי ביקשתי,אלא כי ה' מסוגל לסובב ולעשות שכך הכל היה אמור להיות בכל מקרה,בלי שום קשר לרצון הפעוט שלי.אני הרי גרגיר אבק בעולם..למה שה' יקשיב לי או יתחשב בי עד כדי כך שיסובב דברים לכדי שיקרו כפי שחלמתי ורציתי בכל מאודי...
בכל מקרה,האמנתי בכל כוחי שתפילותיה של אישה בוכה לעולם אינן שבות ריקם..כך חונכתי,על אימרות כאלה גדלתי.
כיום אני לא דתיה,וכבר שנה שאני לא עם אהבת חיי.שנינו ניסינו להתקדם הלאה,ושנינו תקועים..מתרפקים על זכרונות העבר..שוכחים מכל הרע שיש כשאנחנו כן ביחד שגורם לנו להפרד.. אני תקועה מבחינת זה שלא הולך לי עם שום בחור..אני מביאה את עצמי ליציאות..לפגישות...אפילו רוצה בזה..באמת מוכנה לעבור הלאה..אבל משום מה לא עוברת את הדייט השישי.משהו נתקע...כמו אנרגיה רעה כזאת שמעיבה עליי.והוא מאידך תקוע מבחינה נפשית...לא מסוגל לעבור הלאה..שקוע בנו ובאושר האבוד שלנו..לא פעם אני מקבלת סמסים שאומרים שפשוט רע לו..הוא מרגיש לבד..שאני חסרה לו...וכ'כ כואב לי עליו כי למרות שאני כבר לא מרגישה קרובה לה'..אין יום שעובר בלי שאחשוב עליו ושאתפלל עליו בפני הקב''ה..אין דבר שאני רוצה יותר מהאושר שלו..הייתי נותנת הכל.
אז בעצם השאלה שלי,לאחר ההקדמה הארוכה והאולי מיותרת הזאת,היא- האם ייתכן והתפילות שלי של אז...שבאמת היו כנות בצורה עמוקה ונוראה כזאת.. יכולות בטעות להוות סוג של נדר שצריך להתיר..? אולי אני והבקשות המגו
תשובה
שלום וברכה
יש משהו מיוחד בתפילה שלנו. הרבה דברים מיוחדים, אך בהקשר של דברייך הכואבים צריך לשים לב להבדל בין ניסוחה של נעמי שמר ובין ניסוח התפילה. נעמי שמר כתבה "כל שנבקש לו יהי"; אנחנו אומרים בתפילה "וימלא ד' משאלות לבנו לטובה". אין אנו מבקשים ממנו כי ימלא את כל המשאלות שלנו, אלא אך ורק את אלה שהן לטובה לנו. לא כל מה שאנחנו מבקשים הוא טוב.
על כן, כיוון שביסודו של דבר זו גם הייתה תפילת היסוד שלך – לא יהיה זה נכון לראות את התפילה כמי שחוסמת או כמי שבולמת. יהיה נכון יותר לומר כי האתגר שאתם נמצאים בו אינו תלוי בתפילה בלבד. התפילה פותחת שערים ואופקים, אך אינה באה במקום הדברים שאנו עושים כבני אדם. הקשר עם הקב"ה הוא המרחב בו אנו פועלים, אך לא תחליף לבחירות שלנו ולעשייה שלנו. הקב"ה מסוגל לעשות כל דבר לבדו, אולם לא זה העולם שהוא ברא, כי אם עולם בו בני אדם הם בעלי צלם אלוקים, והם חייבים לבחור את בחירותיהם ולפעול את פעולותיהם.
ולמה אפוא לא תעמדי מול ריבונו של עולם ותאמרי לו בדיוק את מה שאמרת במכתבך: שאת כואבת, שאת רוצה לפלס דרך חדשה, שאת מבקשת להשתחרר מן החסימות, שאת רוצה להיות בת חורין ולקבל על עצמך את החיים של עצמך. תפילה יכולה להיות אמיתית מאוד כשהיא נובעת מהמקום האמיתי. לעתים היא מבקשת את הברכה; לעתים היא מבקשת להשתחרר.
האם את יכולה ללכת בדרך זו ?
כל טוב וברכת שנה טובה