איך מאמינים כשהלב לא יכול לשאת?

שאלה

שלום כבוד הרב, אני בחורה בת 20

ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ! עברתי מסכת חיים

מאוד לא פשוטה, ההורים שלי מאוד לא בנויים להורות

אמא שלי קרה ולא נוגעת אז אין מה לדבר על חיבוק

או על שמץ אמפתיה.

כל חיי שמעתי רק מילים קשות והושפלתי כל יום בערך

על ידי ההורים שלי, המשפטים הכי איומים בעולם

כמו מסכן מי שיתחתן איתי וכמה שאני זבל, מכשפה

וכמה שאני בת מאכזבת.

אני הבכורה, ההורים שלי התגרשו כשהייתי פיצית

אז אני חיה עם אבא חורג מה שהגביר את הבדידות שלי

העברתי את רוב הילדות שלי סגורה בחדר ובוכה בטירוף.

בגיל 16 הנשמה שלי לא יכלה לסבול יותר,

והגעתי לאישפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי מוכר

בנס יצאתי אחרי יום, עד היום אני לוקחת כדורים

ומטופלת אצל פסיכיאטר בנוסף אני בטיפול אצל עו"סית טובה.

קשה לי לנשום מרוב שכואב לי,זה מצב שבא לי לבכות

ולצרוח בלי שליטה אין לי אמון בבני אדם,

אני לא יכולה שנוגעים בי אפילו ברמה של חיבוק

והחברות שלי רחוקות ממני פיזית.

אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה ולהיות אמא אוהבת

לילדים שלי כמו שאף פעם לא היתה לי אחת כזאת,

מבחינת אישיות ודברים אין שום סיבה שאני לא אצליח

ולא אפתח חיים כמו כולם אבל הכול מסובך לי יותר,

ואני כל הזמן צריכה להלחם ובוכה הרבה ברמות

שהדמעות נעלמות לי באמצע שאני בוכה.

אני מובטלת כבר חצי שנה ועשיתי הכול אבל לא מצאתי עבודה

אני מרגישה שאלוקים פשוט שכח אותי!

אני מרגישה שמישהו קיטרג עלי בשמיים,

אני רואה רק את התחתית ואין לי סיבה ממשית לקום בבוקר

ולהמשיך להלחם ולדעת שאני אשיג את מה שאני רוצה,

אבל אני עדיין נלחמת כי זה מה שנשאר לי.

אני לא מצליחה להמשיך כי הלב שלי מדמם לו כבר 20 שנה

ולפעמים אני חושבת על המוות ועל הדברים הכי איומים

ואני רוצה להמשיך ולמשוך את עצמי מפה עוד השנה.

אני רוצה לדעת איך אני יכולה להמשיך עם אלוקים

כשהלב שלי כל כך כואב ואני מקבלת כל הזמן סטירות,

כמו ילדה שכל חייה עומדת ליד הקיר בעונש

ואף פעם לא זוכה לשבת עם כל הכיתה!

ושמקנאה כל היום בכל הכיתה הנורמלית

ובמה שהיא לא תהיה לצערה.

ואיך ניתן בכלל לכבד בצורה מינימלית את ההורים שלי

כשאני שונאת את אמא שלי וכועסת עליה.

אני מוצאת את עצמי נשאבת לעולם החילוני,

כי אני יודעת ששמה אני אמצא את עצמי

אם לא אצליח להתמודד, ואני רוצה להשאר מאמינה

ואני רוצה ל

תשובה