איזה בזיון

שלום רב.
אני שומעת אותך וליבי מצר מאוד בכאבך.
עשית מעשה תמים, רצית לסייע וחשדו בך.
כולך היית מלא כוונות טובות - והנה קרה דבר כל כך נורא. באת להתנדב - ועוד קיבלת על הראש !

מה אנחנו למדים מכך?
1. ראינו שלפעימים כוונות טובות שלנו לא מתפרשות בצורה נכונה. גילית שלפעמים אנשים לא יושבים "אצלך בראש", ולא רואים את התמונה כפי שאתה רואה אותה. אנשים מגיעים מהמקומות שלהם, האמונות והדיעות שלהם ולעולם לא נוכל לדעת מה אדם אחר חושב/עושה ומה מניע אותו אלא אם נשאל. האם הזו בחרה שלא לשאול אותך אלא לחשוד ולעזוב וזה מה שפגע. ייתכן שאם הייתה שואלת יכולתם לפתור את הסוגיה ביניכם. אבל המסר העיקרי הוא שיכולה להיות לי כוונה טובה מאוד והצד השני ממש לא רואה או מבין אותה ולכן תקשורת היא מאוד חשובה. לכן אני מאמינה שזה טוב שהתקשרת והסברת את עצמך [גם אם זה לא שינה בפועל מאומה]. אתה דיברת, פרקת והם שמעו [גם אם לא קיבלו את דעתך].
לכן הרגש שאתה חש הוא ברור לי אבל אולי ננסה לראות את הדברים מהצד של ההורים וזה מוביל אותי ללמידה הבאה שלנו:
2. דבר שני שלמדנו מהסיטואציה היא שהורים לילדים פגיעים הם אוכלוסיה רגישה. הורים לילדים פגועים יודעים שלילד אין אפשרות לדבר לעיתים או לשתף בחוויה שקרתה לו ולכן הורים אלה חוששים מאוד. הם מגוננים על הילד מכל משמר ולעיתים מעדיפים להתרחק אפילו מדבר טוב העיקר שלא יקרה לילד משהו רע. העובדה שההורים הללו כל כך מגוננים צריכה להיות ברורה למי שעוסק עם אוכלוסיה כל כך רגישה- הילד הזה חווה כאב ופגיעה כל חייו והוריו מוכנים למסור את נפשם העיקר שלא יקרו לו עוד דברים פוגעים. ולכן הם יותר רגישים, יותר רואים, יותר מפחדים.
ההורים הללו לא עזבו בגללך. זה יכול היה להיות כל מקרה אחר- הם פשוט חוששים לילדם מאוד. אם בחרת להתנדב בארגון שכזה אתה צריך לבוא מוכן לכך. לכך שזו אוכלוסיה שצריך לחשוב מאה פעם כיצד מתנהגים איתה לפני. לחשוב על ההורים הללו שחווים חיים מאוד לא פשוטים עם הילד וזקוקים להגן עליו. כשאתה בא לארגון כזה אתה חייב לדעת שלא תמיד יודעים להגיד תודה ולפעמים יודעים להתלונן ושגישה שאומרת אני באתי לעזור והם ככה מתנהגים- לא תוביל אותך לשום מקום. היא לא מקדמת. באת לכתחילה בידיעה שאתה מתנדב עם אוכלוסיה שהיא אולי קשה, בעייתית, דורשת - לא באת להנות. הנתינה היא דבר מורכב- אך עם זאת מספק מאוד. אתה חווה בהתנדבות כזו הרבה תסכול ודמעות אבל גם שואב כוחות נפש. נסה להתייעץ בנושא עם מתנדבים אחרים או עם הרכז ההוא שהעיר לך. נסה ללמוד מהם על השחיקה שעבודה מול ההורים, על פגיעות שחווים- אל מול המתנה הגדולה מכולן- נתינה.
3. דבר אחרון חביב ולא פחות חשוב שלמדנו- הלכות צניעות. אה ודאי אומר לעצמך- היא רק בת 4.5 - ובכל זאת תראה איך נגרם חשד כזה. כיום יש טירוף ברחובות בכל מה שקשור בצניעות ובגבולות. ההורים חוששים מכל גבר בכל גיל ובצדק כנראה. על כן אין לגבר מה לעשות עם כל ילדה או אישה שאיננה קרובת משפחה מדרגה ראשונה לבדם. בוודאי לא בסיטואציה של חושך, מיטה, השכבה לישון. החשד שזה יכול לגרום הוא מאוד בעייתי ועדיף לשמור על טוהר המידות גם בצד הנראה ולא רק בפועל. חשובה פה מאד ההקפדה על "מראית עין" בייחוד עם אוכלוסיה מוגבלת, שכפי שציינתי לא תמיד יודעת להביע את עצמה והחשדות הם מהירים יותר.

לסיכום,
למדת לקח. קרה מקרה, לא נעים, אבל השאלה מה עושים איתו. עוזבים? מפנים גב? אומרים אני ניסיתי לעזור ותראו מה חושבים עלי- אז לא צריך?
או ששואבים מזה כוח, לומדים, משתפים אחרים במקרה שקרה ומנסים לשמוע מהם איך אולי היה עדיף לנהוג וכיצד לנהוג להבא? ומתי העזרה שלי רצויה ומתי היא נכפית?
את כל הרגישויות הללו לומדים במסגרות התנדבותיות שונות כגון זו שאתה נמצא בה.
אני מקווה שלא איבדת את החשק לתרום כי הכוונה שבליבך חשובה והילדים הללו כן זקוקים לך. לכולנו.

בהצלחה,
שלומציון