שאלה
שלום, ומראש תודה רבה,
רציתי להתייעץ אתכם, לפני זמן מה אבי נפטר בפתאומיות, דבר הכאב לכולנו, כל אחת בנסיבותיו המיוחדות שלו הנוספות על הכאב המובן והרגיל.
"נזרקתי" לחיים בפתאומיות ובלי זמן נוסף להבין מה קורה..
נשמע ציניקני אך אמיתי, קשה להיות יתומה בת 20 (כמובן שבכל גיל...) כל דודה או מכרה מוצאת שידוך וכו'... כרגע אני מוצאת את עצמי מסרבת לרוב, למרות שאם אבי לא היה נפטר והחיים היו כהרגלם ברור שהייתי מסכימה לפחות לחלק מההצעות, בעיקר מה שגורם לי לסרב זו אותה תחושה איומה שאנטוש את אימי. אחיי נשואים ואני היחידה שממש עם אמא וגם כשהיא אומרת לי שאני חייבת להמשיך הלאה, למרות שלא המשכתי במסלול הרגיל וה"שיגרתי" שפעלתי בו עד האירוע, אימי המדהימה כל הזמן מציינת שחשוב כי אמשיך ולא אעצר בגללה.. אך הדברים יפים לאומרם... ואיני יוצאת אפילו לבקר בשירות או לשבתות וכו' רק מפני העצב לב שלי על להשאירה לבד.
אולי אני מפספסת את המיועד? לא נראה לי. אבל אשמח להכירו עוד כמה זמן כשאצליח להתחשב באימי תוך כדי המשך אמיתי שלי שכרגע אינו ממש ברור לי.
תודה.
תשובה
שלום לך יקרה מאוד,
ראשית, אני באמת מצטערת לשמוע על מה שקרה ומתפללת שהקב"ה ישלח לכם את הכוחות להתמודד עם הקושי הגדול שהתווסף לחייכם- כנראה שהקב"ה מאוד אוהב ומאמין בכם אם הוא העמיד אתכם בכזה ניסיון... אינני אומרת את הדברים ממקום שאינו מבין את הקושי. לפני שמונה וחצי חודשים טבע אחי הצעיר ממני בארבע שנים בים (הוא היה בן שמונה עשרה וחצי), הוא שכב שתיים עשרה יום בטיפול נמרץ ובסופם השיב את נשמתו לבורא עולם.
החיים השתנו מן הקצה אל הקצה פתאום וללא כל הודעה מראש. פרק ב´ בחיינו יוצא לדרך...
לא פשוט בכלל. אמנם ההתמודדות היא שונה בין איבוד אב לאיבוד אח, אך אובדן הוא אובדן ויש דימיון בניסיון, כך שאני באמת מבינה את הקושי ושותפה לכאבך אחות יקרה.
נדמה שאת מרגישה אחריות רבה כלפי אימך, והדבר מאוד מובן... אביך שהיה לצידה לאורך השנים נעלם בפתאומיות, אחייך הגדולים נשואים ואת נשארת עם אימך היקרה לבד בבית, ולכאורה כעת מוטל עלייך התפקיד של לדאוג, לתמוך ולהיות עם אמא.
מבלי לשאול אף אחד ומבלי שמשהו יאמר נטלת את התפקיד על כתפייך הקטנות שמתברר שהן גדולות...
עול הנשיאה בתפקיד מונע ממך באופן ברור את המשך חייך בשירות הלאומי, את שגרת חייך הרגילה והגדול מכולם מציאת בן זוג לחיים.
אין ספק שאימך זקוקה לך והיא נתמכת בך רבות, אין ספק שהיא מודה לקב"ה כל יום שיש לה בת כזו נפלאה, אך אין ספק גם שהדבר האחרון שהיא רוצה לבתה האהובה הוא שהיא תבטל את חייה הפרטיים, תדחיק את רצונותיה ותהיה עצובה יותר ממה שהיא כרגע גם כך...
חברה יקרה ואהובה, את חייבת להמשיך בחייך עבורך ועבור אימך! המצב כמו שהוא אינו יכול להמשך.
את חייבת להבין שהאחריות לחיי אימך אינה מוטלת רק עלייך, אני מציעה לך לבחור אח/אחות הקרובים לך ביותר מבין אחייך ולשתף אותו שתחושותייך, ולבקש שיסירו ממך טיפה את האחריות בכדי שיוכלו להיות לך חיים משל עצמך- זו לא בקשה מוגזמת, זו בקשה הוגנת ביותר!
בע"ה, מחכים לך חיים טובים ונפלאים, ואת לא יכולה לוותר עליהם, מחכה לך הזיווג שלך...
את לא נוטשת את אימך חו"ח, את מעצבת את אישיותך, ועושה השתדלות בכדי לבנות את ביתך בעמ"י שיביא כ"כ הרבה אושר ושמחה לחייה של אימך- תתארי לעצמך כמה היא תשמח כשיהיו לה בע"ה נכדים ממך!
השתדלי לאט לאט ובהדרגה להפחית מתחושת האחריות שרובצת על כתפייך, אם זה בעזרת זה שתדברי עם עצמך ותדגישי לעצמך שאת לא אחראית לחיי אימך, אם זה בעזרת שיחה עם אחד מאחייך, ןכמובן בתפילות מרובות לקב"ה שייתן לכולכם כוח, וידריך אותכם כיצד להתמודד עם הקושי ושיזכה אותך בעזרת ה´ במציאת המיועד לך.
יהי רצון שתתבשרו בע"ה רק בבשורות טובות, ונזכה לגאולה שלימה בקרוב.
אשמח מאוד לקבל תגובתך ותחושותייך.
מור.
morselaa@walla.com