אוף. ה' לא אמור לענות לתפילה שלי?

לא יודעת אם השאלה שלך מבוססת על סיפור אמיתי או שהיא סתם תהייה בכללי,
בכל מקרה, אני חושבת שהשאלה הזאת שלך נותנת לך כרטיס VIP לפאנל של השנה:
מה זאת בכלל תפילה? מה המטרה שלה? ומי אמור מה?
כאילו על פניו את יכולה לומר לעצמך: 'אוקיי, יש לי מבחן במתמטיקה ממש חשוב, אני אתפלל ואצליח',
כשהמשוואה מבחינתך היא פשוטה (והלוואי ותהיה כזאת במבחן): את מתפללת והוא עושה. חלוקת תפקידים מושלמת. הלוואי על כולנו.
וזה בעצם כמו שכשאת הולכת לזארה בארץ את משלמת על החולצה בשקלים, באמריקה בדולרים, באירופה באירו, אצל הקב"ה את משלמת בתפילות, ספר תהילים במזומן סגולות באשראי ותוספת של מנחה בצ'ק דחוי לחודש הבא.
לכן השאלה היא, איך מבחינתך את תופסת את כל העניין של התפילה?
בתור חובה מעיקה של לסמן וי? בתור משהו שעוזר לך להשיג את מה שאת צריכה?
ולא משנה אם זה ציון במבחן, שמישהו יבריא, יודעת מה שהמשיח יגיע אפילו...
או שהמטרה מבחינתך זאת התפילה עצמה?
כי אם מסתכלים על הדבר בתור מטרה והתפילה היא הדרך אז זה דבר אחד.
אבל אם מסתכלים על התפילה בתור מטרה נעלה בפני עצמה אז זה כבר דבר לגמרי אחר.
אם אופציה א' זה הכיוון את לגמרי יכולה למצוא ת'רדאר של עצמך קולט כל מיני איתותי כפירה ושאלות של מי יודע מדוע ולמה שאוכלות בך כל שבריר אמונה ופיסת תקווה ואמון במי שאמר והיה העולם.
והלב שלך ילחש 'הלוווו, מישהו פה לא מתפקד? מה קורה איתך שם למעלה, הכל טוב או שהאיום האיראני הגיע גם לשם?'
לעומת זאת, אם רואים בתפילה מטרה בפני עצמה אז כבר 'הקרבת אלוקים לי טוב' עושה לך טוב.
כי לומר שהקב"ה אמור לעשות משהו נשמע כאילו הוא עובד אצלך,
בעוד שהאמת היא ש'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', אנחנו עובדים אצלו כמו שהוא חושב שזה הכי נכון.
ולא אנחנו אלו שהמציאו את הגלגל.
שאלת ת'צמך פעם מה כל כך גרוע בעונש שהנחש קיבל?
תכל'ס הוא בפנאן שלו, בכל מקום יש אוכל, סה"כ חי די טוב, תגידי מה בדיוק רע לו, אה?!
ולעומת זאת כמה פרקים אחרי מספרים על האמהות שלנו, צדיקות עליון שהיו עקרות,
וכבר אמרו חז"ל את הסיבה ש'הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים'.
העונש של הנחש זה שה' העיף אותו מהעיניים לכל הרוחות, יש'ך אוכל בכל מקום, אתה תסתדר והעיקר שאני לא יראה אותך. נו קונקשן קוראים לזה.
לעומת זאת את האמהות הקב"ה רוצה קרוב לידו, הקשר הזה חשוב לו ולכן הוא 'דואג' שהם ישארו אליו בצמוד.
לא שאנחנו מבינים חשבונות שמיים (בקושי עם חשבון רגיל אנחנו מסתדרים..) ואפילו משה רבנו, המנהיג והאגדה לא הצליח לקבל תשובה מריבונו של עולם לשאלה/בקשה 'הודיעני נא את דרכך'.
אבל אנחנו מתפללים כל יום לקב"ה שיעזור לנו להיות בין אלה ש'בוטחים בשמך [באמת]',
שיהיה לנו חלק בין כל אלה שמאמינים באמונה ש ל מ ה שדברים לא קורים כאן סתם,
ושאמנם לא הכל טוב לנו אבל בסופו של דבר הכל לטובה.
אגב, תתפלאי אבל הנתיבות שלום מסביר שכל העניין הזה של אמונה ובטחון יותר מקשור לפורים.
אסתר חשבה שליהודים אין שום זכות לגאולה אחרי כל מה שהם עשו שם,
ומרדכי אומר לה ש'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', כשממקום אחר הוא התכוון לא לזה שלא צריך אותה סטייל - שלום, תודה גם לך וכבר נסתדר.
אלא שברגע שיהודי מאמין בה' הוא עולה רוחנית וממגנט אליו כוחות של ישועה.
ובעצם זה בדיוק הסיפור של המגילה.
מודה ומתוודה שבסתם ערב של אדר שהחיים נראים כמו גביע ניצחון שהוגש לך קל לשבת מול המחשב ולשפוך הגיגים לכדי תשובה.
המבחן האמיתי הוא באותם רגעים הלא פשוטים האלה שמחכים לך בסיבוב, ברגעים האלה שאת מוצאת ת'צמך נדרשת לחיות את הסיסמאות ולא רק לדקלם אותם.
אז את מוצאת ת'צמך עם פטיש 5 קילו וים של כאב בדרך לשבור עוד סיסמא מכותרת נחמדת של שבת סמינריון למציאות חיים.
וזה לא קל, או אה כמה שזה לא קל...
אבל כמו שאמרו כבר טובים ממני – זיס איז דה לייף..

רק טוב. טוב הנראה גם לעיני בשר ודם
רינת
rintz3@gmail.com