קרבה לקב״ה

שלום וברכה

מה יכול אדם מבחוץ לעשות מול הסערה הפנימית העוברת עלייך ?

לא הרבה. שהלוא זה עולם התחושות הפנימיות שלך, ולמעשה לא רק שלך, אלא שרבים רבים מאתנו המאמינים חווים את החוויה הזו, אולם המענה לה שונה מאדם לאדם.

ומפני מה היא קיימת ? בדיוק כשם שבכל תחום יש ימים של התרגשות ועילאיות, ויש ימים שהם "סתם יום של חול" – כך גם באמונה; ובדיוק כפי שבכל מערכת יחסים יש ימים שבהם שרים שיר חדש, ויש ימים שבהם מקיימים שיגרה של קיום – כך גם בעולם המצוות והתורה.

זהו חלק מה"רצוא ושוב" של עולם החיים האמוניים.

ויש להתמודדות עם המציאות הזו עצות רבות.

ומתוכן אציע אחת, שנובעת מדברי הרב קוק זצ"ל במכתבו לרב חרל"פ זצ"ל:

"...בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה-של-מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם טהרתם "עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה" (אגרות הראיה ב, שעח).

לאמור: גם לבני עליה יש "זמן קטנות".

והנכון הוא שהם יהיו "משתמשים בו".

והדימוי הוא שימוש באור הנר עד שתזרח השמש.

הרב קוק כמובן מתכוון לרמות מאוד גבוהות של חיים אמוניים, אבל גם אנחנו יכולים לשאוב משם.

אבל זה לא תמיד נעשה באמץ מרצון, אלא מהרגשת הכרח. ואני מפחדת שאני מאכזבת את

ליצור בתוכנו מערכת כפולה, ואולי אפילו עם יותר פנים: בשעות שהאמונה מאירה לנו במלוא עוזה – לזרום עם זה כלפי מעלה, לצמוח, להידבק, לא לפחד מפני הנפילה ומפני מה שיבוא לאחר מכן.

ובשעות שיגרה וריחוק – לעשות דברים טובים. אם התפילה אינה מעירה – לקיים את מצוותה, אולם את השפע לחוש בהארת פנים בבין אדם לחבירו, או בלימוד המכוון לידע ולא להתרגשות הנפשית. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. הדרכה ל"זמן הקטנות" שלנו.

להחליף את השיפוט העצמי, את ההלקאה המתמדת, את תחושת הרדיפה והנפילה בהכרה שיש זמנים כאלה ויש זמנים כאלה, ולכל זמן ההארה הרוחנית שלו, וזה טבעם של דברים, ולהכין את עצמנו להתעוררות המחודשת שבוא תבוא, ובנתיים לבנות את הכלים לקראתה, או למצוא דרכים מתקנות בתחומי בין אדם לחבירו.

זו עצה.

האם היא מתאימה לך ?

כל טוב