למה ללמוד גמרא בעיון ?

שלום וברכה

לפני כמה זמן כתבתי את הדברים הבאים על לימוד גמרא.

אם תרצה, אשמח מאוד לדון בהם:

התנועות היסודיות כלפי לימוד גמרא בעיון דווקא

כוונון הדיון:

1. הדיון על לימוד גמרא בעיון הוא המשך של הדיון בעצם חשיבות תלמוד תורה, ויונק ממנו.

2. הדיון על לימוד גמרא בעיון קשור כמובן לשאלה מהו "עיון" – דרכי לימוד שונות נובעות מסיבות שונות, ולהפך: התשובה שיש לאדם לשאלה מפני מה הוא לומד גמרא בעיון צריכה להשפיע על דרכי הלימוד.

3. הדיון על לימוד גמרא בעיון אינו מבטל חס ושלום את חשיבות התחומים האחרים בתלמוד תורה.

ואלו עיקרי התנועות:

1. עיקר גילויו של הקב"ה אלינו הוא דרך עולם ההלכה. בתורה שבכתב אין הרבה פילוסופיה. לעומת זאת, יש בה הרבה מאוד מצוות, שהן לבוש חיצוני של עולם פנימי. הכרת ריבונו של עולם אינה וציוויו אינה מתאפשרת לנו אלא דרך עיסוק בנושאים אלה דווקא.

2. התלמוד הבבלי היה הציר היסודי ממנו התפתחה התורה שבעל פה. לא רק הצדדים ההלכתיים שבו, כי אם גם כל הצדדים הרעיוניים מבוססים על דברי האגדה והמחשבה שבתלמוד זה. כל האנרגיה של חכמי הדורות שלפנינו התייחסה אליו, והזנחת לימודו משמעותה ניתוק עצמי מכל עולם מסורת התורה שהלך והתפתח. בשל כך, כל המבקש לדעת את דרכה של התורה מחויב לעסוק במקורות הבסיסיים ביותר שלה.

3. בהמשך לטיעון זה לא ניתן לדעת לא אמונה של ממש ולא הלכה של ממש בלי לעקוב אחר התפתחות המחלוקת, המקורות, הרעיונות, השיטות השונות וכדו'. רק בלימוד התלמוד הבבלי מגיעים להכרת התורה במובנה העמוק והמתפתח, ורק אז יודעים הן את יסודות משנתה הרעיוניים והן את יסודות ההלכה.

4. לימוד גמרא בעיון מכניס אותנו לתוך המשא והמתן של ההלכה. הוא אינו לימוד אנציקלופדי, כי אם חי ובועט, מקשה ומתרץ, מתקשר לגדולי התורה לאורך הדורות, נכנס לעולם המחשבתי והאמוני, ובכך מתעצמת השלשלת, ההמשכיות, וראיית התורה לאורך כל דרכה.

5. עולם ההלכה הוא העולם המבטא את התורה, כיוון שהוא הלבוש של התכנים הפנימיים שלה, שיחסית נותר נקי ונאמן לדבר ד' המקורי. אצטט את דברי הרי"ד סולובייצי'ק בהקשר זה: "מחשבת ישראל בימי הביניים נארגה על ידי הוגים גאונים כהרמב"ם, רבי סעדיה גאון, רבינו בחיי ואחרים, וכולם היו מושפעים מי פחות ומי יותר מהפילוסופיה היוונית. מסיבה עקרונית זו עלינו לפנות אל אותם המקורות שבהם היהדות בטהרתה היא דומיננטית, ואלה הם מקורות ההלכה. על ההלכה היהודית המקורית אפשר וצריך לסמוך, היא הייתה מנותקת מן העולם החיצוני ולא הייתה מושפעת הרבה מגורמי חוץ. אנשי ההלכה היו מעין חבורה ייחודית לעצמה, ההשקפה היהדותית באה לידי ביטוי ברור בהלכה דווקא" (האדם ועולמו, עמ' 20).

6. הלימוד המתמיד מכניס את האדם לתוך מושג שאנו מכנים אותו "שכל של תורה". תוך כדי המשא והמתן ההלכתי, סברות היסוד, דרכי הסקת המסקנות וכדו' מוטמעות בו ההכרות של מה תקף ומה לא, איזה סוג נימוקים ומחשבות עולה באמת מתוך המקורות, כיצד מתנהל דיון משמעותי, ואיך מתקשרים מקורות יסוד וסברות למסקנות מעשיות.

7. העיון הוא גם מצב נפשי ייחודי. הוא עוקר את האדם מהדיון השטחי אל ההתרגלות להציב שאלות יסוד, לחפש את התשובות להן, לארגן את החומר הרב בתבניות יסודיות, לחפש את המשמעות העמוקה מתוך הצדדים המעשיים וכדו'. ההתקשרות המיוחדת הזו קיימת דווקא בלימוד עיון בגמרא, וקיימת הרבה פחות בכל תחום אחר של לימוד.

לימוד בעיון מחייב גם עיסוק ניכר בחזרה, בהטמעה, בהכנסה לזיכרון.

שלוש סיבות מביאות את האדם להשקיע מאמץ ניכר בזיכרון:

1. יכולת השליפה של הידע התורני העמוק תלויה בזיכרון הפעיל. בשעה שאדם מהפך בדברי תורה באופן מתמיד הוא מצליח לשמור את הדברים ברמה הגבוהה של התודעה שלו, והדברים שלמד נמצאים בהישג יד קרוב לו. אם הוא לא היה משקיע בזיכרון הם היו נשכחים ואובדים, ובלתי שימושיים.

2. העיסוק המתמיד במה שלמד והזיכרון גורם לו למצוא בדברים כל פעם היבט חדש וטעם חדש. אין מושג כזה של ללמוד, להקיף, לסגור את הסוגייה, וכך היא נשארת על עומדה עד שהיא שנשכחת. כשהיא בזיכרון הפעיל היא מולידה בכל פעם הבנה חדשה, יוצרת אינטרקציה עם סוגיות אחרות, ומתבהרת באופן מתמיד.

3. כבולעו כך פולטו – כמאמץ שמשקיע האדם בתורה כן היא הופכת להיות חלק ממנו.