ללא נושא

לא היו כמעט שהתנגדו לרעיון הציוני של הרצון לשוב לארץ אבותינו , למעט הרבי מסאטמר והרבי מחב"ד, שראו בזה עצת השטן.
היתה מחחלוקת בין הרבנים לגבי העליה לארץ בזמן שרוב הבונים היו לא דתיים והיה קושי עצום בשמירת מצוות בארץ, בגלל הרעב, חוסר הפרנסה,האידאולוגיה של החלוצים שהתנגדה לדת בחלקה, ועוד. רוב הרבנים , בכ"ז תמכו בעליה, מתוך תקוה ואמונה שככל שיעלו יותר יהודים שומרי מצוות גם הקשיים ייעלמו, אבל היו כמה שאכן התנגדו והוארו לתלמידיהם להימנע מסיבות אלו.
כל זה עד קום המדינה, אחרי השואה וכשקמה המדינה , כל הרבנים עודדו את העליה וראו בקום המדינה נס ופלא שעשה עימנו רבש"ע, וקראו בקול גדול לעלות (עדיין חוץ מסאטמר וחב"ד) , אחלא שכבעבור זמן לא רב שוב נוצרה מחלוקת כיון שראשי המדינה איכזבו ובמקום להקים את המדינה על בסיס תורני, מערכת המשפט והחינוך ועוד הוקמו על בסיס תרבות זרה, ולכן יש הסתייגות מהמונח "אתחלתא דגאולה" וכד' אצל המכונים "חרדים". רבני התנועה הדתית לאומית , הבינו שהמדינה הזאת היא אמנם לא שיא השאיפות שלנו אבל היא אבן הבנין, ו"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" גם אם "מאת ד' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו", ולכן "זה היום עשה ד' , נגילה ונשמחה בו".
כמו במחלוקות כבדות משקל אחרות, יש מקום קודם כל להבין היטב את הטענות מכל הכיוונים, ולבסוף לקבל את ההחלטה המסכמת, וכך נהגו גדולי ישראל, לא מפני שאחרים "קטנים" יותר אלא מפני שהבנתם היא כוללת יותר, ונאמרת מתוך ענווה ש"לא הקב"ה עובד אצלנו" אלא אנחנו מקבלים את הדרך שבה הוא בוחר לגאול את ישראל.
יש לדברים כמובן הרבה מקורות וסימוכין, כדאי לעיין בספרי "אתחלתא דגאולה" שהוציא ר' יצחק דדון, ובספרים נוספים כמו "התקופה הגדולה " של הרב כשר, ספריו של הרב ישראל הס, ושל הרב יעקב פילבר, וגם ספריו של הרב אבינר שמלאים בהסברים רחבים יותר.