ללא נושא

שלום,
ישר כח על הרצון לבירור, ננסה לענות עד כמה שידינו מגעת, אך יש לדעת באופן כללי שבשאלות מסוג זה הכי חשוב זה ללמוד ולהעמיק בעצמך,ועל ידי כך קונים את הידיעה שמובילה בסוף לשלמות המעשה.

ניתן לחלק את הקשר שבין אחד לרעהו (וכנ"ל בין אדם לקב"ה אך אין זה המקום להאריך) לג' חלקים - מחשבה, דיבור ומעשה.
הרמה 'הרוחנית' ביותר היא המחשבה, אני יכול לחשוב על הרבה דברים בעולם אך זה לא אומר שיש לי בהכרח קשר איתם.
אח"כ מגיע הדיבור - שהוא קשר רוחני מצד אחד, אך מצד שני יש בו מימד פיסי שהרי הוא ממוקד, אך מצד שני עדיין אינו יוצר קשר חזק כל כך.

השלב האחרון בקשר הוא המעשה - דהיינו נגיעה, שמראה כבר על קשר חזק והדוק בין שני אנשים (כמובן שיש רמות שונות של נגיעה, החל מגיעה סתמית, וכלה בנגיעה של חיבה, והמשך בקשר קרוב יותר - אך באופן כללי הכל נכלל במעשה).

רצון התורה הוא שהקשר ההדוק ביותר יהיה בין איש לאשתו בלבד. המציאות היום מוכיחה שכשאדם 'מפזר' את האפשרות שלו ליצור קשר אינטימי עם הרבה אנשים, אח"כ חיי הנישואים נפגעים בעקבות זאת, שהרי ממילא אין שום יחוד בינו לבין אישתו. (כמובן שעל פי דברינו הדבר הנעלה ביותר הוא שאדם יצור קשר בדיבור ובמחשבה רק עם אשתו, אך מה לעשדות והתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים)

ולכן הנגיעה בין איש לאישה צריכה להתבצע בצורה האמיתית והנכונה - בין בעל לאישתו.

כמובן שישנו עוד רובד, פשוט יותר - שעצם הנגיעה בין בן לבת יכולה להתפתח לאיסורים חמורים יותר, ואמרו חז"ל אין אפוטרופוס (כלומר אחראי) לעריות.

ולכן לענ"ד איסור הנגיעה הוא (חוץ מכך שהוא איסור לפי חלק מהפוסקים מהתורה או מחז"ל) דבר שניתן להבינו. וניתן אף לומר [לדעתי] שגם מי שאינו שומר תורה ומצוות יכול להבין הסבר כזה.

יום טוב, ליאור.