ללא נושא

בס"ד

שלום לרב-

רציתי לשאול שתי שאלות שמטרידות אותי ואשמח אם אפשר לקבל תשובות מפורטות..

שאלה ראשונה היא מדוע נשים לא יכולות לקבל הסמכה לרבנות?

ושאלה שניה היא האם בתהליך התשובה וכפרה על חטא צריך אדם לסגף עצמו? (אולי עפ"י האר"י הרמב"ם ואחרים?)

תודה רבהל רב מראש

תוכן התשובה:

שלום,

1. יש להפריד בין סמיכה לרבנות לבין תפקידים של השפעה בקהילה מתוך ידע תורני ותיקון המידות. יש בתוכנו היום יותר ויותר נשים המקדישות את עצמן באופן אמיתי ללימוד ולהעמקה בתורה ולעיצוב אישיות המקרינה את פנימיות התורה. לנשים אלו ישנם תפקידים חשובים בחינוך ובהדרכת קהילות וצבורים. במקורות מובאות דוגמאות של נשים חכמות שדעתן בענייני הלכה ואמונה היו מקובלות על רבנים ועל קהילות.
לקבלת סמיכה לרבנות יש משמעות נוספת, של האצלת הרשות לפסוק הלכות לציבור. יש קצת פיחות בדורנו בעניין. היכולת לפתוח ספרי הלכה ולראות מה נקבע בהלכה צריך להיות חלק מהיכולות של כל יהודי. לעומת זאת לרב מוסמך יש את הסמכות לפסוק עבור ציבור במצבים שהתשובה הפשוטה לא כתובה שחור על גבי לבן בספר.
סמכויות פסיקה עבור ציבור, ואף סמכויות הנהגה, ניתנו בהלכה לגברים ולא לנשים. יש כמה טעמים לכך – בעיות צניעות בעצם ההופעה התמידית של אישה בפני ציבור ובמעורבות אקטיבית שלה בכל תחומי חיי הציבור,הקושי לממש את האחריות המיוחדת והיכולות המיוחדות של אישה בגידול משפחה במסגרת האינטנסיבית מאוד של חיי רבנות והצורך לשמש תלמידי חכמים כדי להפנים את החכמה המיוחדת של חיבור התורה למציאות של חיי המעשה. לאישה יש את היכולת לעשות את החיבור הזה מתוך אישיותה ופנימיותה, ויש צורך חיוני מאוד בחיינו שנשים יחנכו במשפחה ובקהילה מתוך המקום הזה. על פי מה שאני רואה בחיים אצל נשים לא מעטות הבינה הפנימית הזאת מתעמעמת תחת עומס גדול מדי של חכמה תורנית הלכתית.
על פי ההלכה ציבור יכול להחליט באופן נקודתי לקבל על עצמו את סמכות ההנהגה של אישה. זה לא יכול להיות ציבור מצומצם אלא שיקוף דעתו של ציבור תורני רחב באותו דור. יש גם להבחין בין הנהגה בעניינים אזרחיים ומנהליים, כמו בפוליטיקה ובחוק האזרחי מה שמקובל במדינת ישראל גם על פוסקי הלכה רבים, לבין סמכות בענייני קדושה. בדורות האחרונים נשים מקבלות תפקידים שיש להם יותר ויותר סמכויות בתחום זה, דוגמת נשים העוסקות בהלכות הטהרה. אולי בעתיד הציבור הרחב יחליט לתת סמכויות רחבות יותר לנשות סגולה שבתוכנו.
2. לא נאמר בשום מקום שאדם צריך לסגף את עצמו כדי לשוב בתשובה ולהתכפר מחטאו. למשל, בהלכות תשובה של הרמב"ם וב"אורות התשובה" של הרב קוק, שני מקורות מרכזיים המפרטים את "דרכי תשובה", אין כמעט כל התייחסות לכך.
כידוע, הרמב"ם צידד מאוד בעבודת האדם בכלל ב"דרך האמצעית" – האיזונית – חוץ מאשר במידות הגאווה והכעס. גם על פי האר"י עבודת האדם העיקרית היא "העלאת הניצוצות", כלומר חיבור המקומות הקשים שבתוכנו לשורש גבוה, ולא להלקות את עצמנו.
באורות התשובה ישנם קטעים המתארים את תנועת הנפש של ה"חרטה על העבר" כתקופה שיש בה כאב וייסורים. לדבריו, תחושות אלו מעמיקות את חווית התשובה ואף נותנים הרגשה של מתיקות וסיפוק לשב מחטאו באמת. אבל אין בזה אידיאל שיש לחפש אותו בכוונה תחילה, אלא לתת לו להיות. הרב קוק מוסיף שיש להיזהר מלהיות עצובים ו"יורדים על עצמנו" מדי. תקופה אמיתית של תשובה בנפש האדם צריך להביא אותו לשמחה והרגשת מלאות.
לפעמים, לתקופה קצרה אדם צריך לקבל על עצמו צמצומים בהתנהגותו בעבודת התשובה או בשאיפתו להתעלות רוחנית – באכילה ובהנאות אחרות, בהתקשרויות עם הסביבה ובמקורות של סיפוק אגו רגילים. התורה מתארת לנו תקופות כאלו במצוות הנזיר. רק יחידי סגולה יכולים לחיות בצורה זו לתקופה ארוכה יחסית באופן של עבודה פנימית טהורה. הנזיר עצמו חייב להביא קרבן חטאת על פרישותו מהחיים בסוף הנזירות. אני מציע שאם נראה לך שתקופה מוגבלת כזו יכולה לסייע בהעמקת תהליך התיקון של שורש החטא – בודאי "עבודת הצמצומים" איננה תנאי לכפרה עצמה – יש לעבוד בליווי אדם שקרוב אליך, בעל ידע תורני מובהק ומבין בנפש האדם.

בברכה, דוב ברקוביץ

התשובה התקבלה מהרב דב ברקוביץ,
יא באב התשסח
,
12 באוגוסט, 2008
לקריאה נוספת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

דינה זילבר. מושעית צילום: Yonatan Sindel/Flash90

דינה זילבר לא תופיע בוועדה בכנסת

קרא עוד