ללא נושא

שלום

בעקרון אין כל איסור לאדם להיות טמא (חוץ מכוהנים להטמא למת). משמעות הטומאה היא שאסור להיכנס לקודש, והשהטמא פוסל קודשים ותרומה.
בימינו שלצערנו אין מקדש, קודשים ותרומה אין כל משמעות לטומאה.

לפי דברי, אם כן, גם לא היה אמור להיות משמעות כל שהיא לנדה וזבה, כשם שבימינו אין הזב ובעל הקרי אסור במגע עם אנשים.

אך יוצא דופן אחד יש לענין, והוא שבויקרא פרק י"ח בפרשת העריות הכלילה התורה באיסור הקרבה לעריות, את האשה הנדה.
כלומר, אומרת התורה שלגבי אשה נדה, יש גם ענין של טומאה (שהוא חסר משמעות בימינו) וגם ענין של איסור קרבה בין האיש והאשה.

לכן בימינו עוסקים החתנים והכלות בהלכות נדה, ולכן יש הלכות כאלו בשולחן ערוך. בעוד שאת הלכות הזב או המצורע לא מצאנו שלומדים הלכה למעשה, והם אכן לא נכנסו לשולחן ערוך.

מקוה שנתתי פתח להבנת הענין

כל טוב