ללא נושא

שלום וברכה!

1. יהדות לא רואה שום דבר טוב במוות, כי לאחר המוות אין מצוות, אין עשיה, אלא רק מה שהספקת לעשות בעולם הזה. המוות ביהדות תמיד מזוהה עם דברים שליליים, כגון טומאה, הפסקת עשיית המצוות וכו'. אין היהדות שואפת למוות ולניתוק מן העולם וחיבור כמה שיותר מהיר לטרנצנדנטיות (להמעבר, להאין סוף), לעומת דתות אחרות. כל כולה של היהדות היא בעולם הזה, בהורדה של האידיאות האלוקיות המתגלמות בתוך המצוות אל המציאות הריאלית הקיומית ולא בשאיפה אל הניתוק מן העולם ע"י המוות. לכן הברירה היא פשוטה להיות בעולם הזה, לקיים מצוות, להרגיש קרבתו של הקב"ה בעולם הזה ולעשות הכל כדי להרגיש זאת כאן ולא בעולם שלאחר המוות. צריך לזכור שניתן לזכות בקרבת ד' גם בעולם הזה ע"י תפילה, מצוות, תורה ומעשים טובים.

2. החשיבות של השיחה עם הקב"ה מתקשרת עם החלק הראשון של שאלתך - להרגיש קרבת ד', להיות עמו בקשר מתמיד. הרי פניה בשיחה מקרבת גם בין בני אדם גם בין בן אדם לבין בוראו. בזה גם חשיבותה של התפילה, לשוחח עם הקב"ה להיות עמו בקשר לפחות 3 פעמים ביום. לא ניתן להסתדר בעולם הזה בלי קרבת ד', גם אלה החושבים שהם כביכול מסתדרים פשוט לא מודעים מה הם מאבדים. כאשר אתה נמצא קשר מתמיד עם הקב"ה, אתה מרגיש נכחותו בחייך וכתוצאה מכך גם השגחתו. הרי פניה בשיחה נותנת לה' פתח להכנס אליך, ליצור עמך קשר, להיות מלך עליך וכתוצאה מכך גם להגן עליך, לסלוח ולכפר במקרה של טעות וחטא. ברגע שלא הכנסת את ד' לתוך עולמך ולא המלכת אותו עליך, אז את נתונה למקריות של העולם הזה, אינך יכולה לבקש מחילה, הרי רק מלך המולך עליך יכול לסלוח ולכפר ולא מישהו שאין לו קשר עמך. זו היא הסיבה שבסליחות אנו אומרים י"ג מידות הרחמים שהן בעצם שמת ד' - אנו קוראים אליו ומכניסים אותו אל עולמנו, אל תוכנו, ממליכים אותו עלינו ואז הוא סולח ומוחל. אני מקווה שהבהרתי את הנקודה של חשיבות של הקשר המתמיד.

בברכה,

חיים דב בריסק