שאלה
כבוד הרב,
ראשית, תודה רבה מעומק הלב על התשובה המקיפה שהרב נתן לי בעניין היחס בין לדון לכף זכות לבין לראות את הרשע בפרט התוקף ולהתמודד עימו ועם נפגעיו. שנית, לאור התשובה של הרב כדי שזה ייתחבר לי למציאות ישנם שלושה נושאים שקשורים לזה שבוערים לי כרגע. מקווה שלא אאריך יתר על המידה ושזה לא יכביד.
בגדול הנושאים זה:
כיבוד הורים ולשמור על הנפש (אני לא יודעת אם זה נחשב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם").
כיבוד הורים ולשון הרע
כיבוד הורים והעמדה לדין אותם (אני לא יודעת אם זה נכלל בבצדק תשפוט אמיתך או ביערת הרע מקרבך).
אציין שכל העניין הפסיכולוגי כמובן שאצטרך לעבור עם פסיכולוג/ית ואני מבינה שזה לא הבמה, מה שאני מנסה לשאול את הרב זה רק בעניינים הקשורים בשורשים שלהם בעניינים דתיים.
הרקע שלי במשפט, משפחה דתית ברוכת ילדים, רובם רווקים מאוחרים.
האחד, היחס בין כיבוד הורים לשמירה על הנפש (אני לא יודעת אם זה בכלל נשמרתם מאד לנפשותיכם). הורה שנהג -בעבר- בי ובאחיי באלימות קשה מילולית צעקות ופיזית, וכיום אמנם עבד על מידת הכעס החיצוני אך פוגע בהם בביטחונם העצמי. כך למשל, בעזרת הערות שמקטינות אותם למשל אח שלי הגיע עם החברה שלו בחג לראשונה והאינטראקציה הראשונית מולם הייתה שאבי העיר לו מול חברה שלו וכל האורחים על זה שהם אחרו מהבית כנסת לארוחה ואחי ממש התכווץ מזה וסחב שקט וכפיפות עד סוף החג. השני, יחס קריר ולא מכבד את אלו שלא הולכים בדרכם למשל שני אחים שגרים עם החברות שלהם וכן הם מדברים עם האחים "הטובים", כביכול, על האחים "הסוררים" שהם סולדים מדרכם ועל כמה זה מנוגד לדרכי השם, אמא שלי שמתנהגת בקרירות לכלה של אחי כי היא מתכסה חצי כיסוי ראש, אבא שלי שמעיר לאחי הנשוי על זה שהוא נועל סנדלים ולא נעלים, או שאבא שלי פגש את אחת האחיות ברחוב ולא דיבר איתה כי היא הלכה עם מכנסיים (יצויין, שאותה אחות הותקפה מינית קשה בילדותה והם יודעים זאת, היא לא טופלה זה בלי קשר למכנסיים רק כדי להסביר שהיא בחורה שצריכה הרבה קבלה בלי קשר וקרירות זה ממש מסוכן לה). אני בכוונה נתתי דוגמאות כדי להסביר את הלך הרוח. הייתה תקופה שבגלל שהאחים הרגישו שזה מוריד אותם נפשית כל שיחה וכל מפגש הם די ניתקו קשר אבל אז ההורים משדרים צער וכל העניין של כיבוד הורים וכל האחים בגיל העשרים המאוחרות ותחילת השלושים (רובם רווקים יש לציין) עדיין מתאוששים מטראומות עבר (ועל זה הם אומרים תפסיקו להתבכיין על מה שהיה, מתלוצצים על זה שהיינו "ילדים מוכים").
יצויין בעניין זה שביקשנו מהם שנלך ביחד לטיפול אצל פסיכולוג אך הם מסרבים הם חושבים שאנחנו ממורמרים וצריכים בעצמנו פסיכולוג (מה שנכון אבל לא כל הבעיה... ). כמו כן, מידי פעם אומרים באו נדבר ביחד אבל זה לא עניין רק שלפתוח את העבר זה דברים של לשנות היום ולבנות אמון מחדש. והם עם מלא מגננות וחושבים ואומרים שאנחנו ממצאים את הכל.
השני, היחס בין לשון הרע לכבוד הורים, האחים אומרים בקול ממה נפגענו כדי להבין שזה פגיעה וההורים מרגישים שזה לשון הרע. למשל, לגבות את האח שנפגע מאבא שלי בנוכחות הבחורה שהביא להכיר להורים. איך לתמוך נפשית כדי לצאת מהמעגל של האלימות אך לשמור על לשון הרע וכיבוד הורים.
השלישי, אני לא יודעת אם זה חל על הורים. הרי כשיש אלימות במשפחה אפשר להעמיד לדין על פי החוק הישראלי לא יודעת אם על פי ההלכה. אבל האם יש עניין להתעקש שנביא את אבא ואמא שלי לפסיכולוג כדי שנרפא דברים של העבר וגם לנפגעים שלא יודעים שהדרך של ההורים גם פוגעת כיום בבטחונם העצמי וזה מסוכן ממש כי הם חייבים כוחות נפש להתחתן ולצאת ממעגל הקרבן, והעיפות הנפשית. אמא שלי עדיין גורמת לאחי הנשוי לבכות.
אני לא יודעת לאיזה גדר מצווה זה נכנס, אבל יש לי תחושה שכל העניין של להעמיד לדין אדם סתם (לא הורה) זה בין היתר כדי שהקרבן והתוקף יתאמתו מול אדם חזק שלא ייתן לתוקף להמשיך להפעיל את המינפולציות שלו מול הקורבן. ואז גם הקרבן יבין שזה לא מעשה נכון וגם התוקף יבין שהמעשה שעשה לא נכון את הצער של הקרבן ויהיה לתוקף הזדמנות לתקן את דרכו מהשורש. ובמקרה של הורה וילד גם הילד לא יעביר את זה לדור המשך כי "כך היה בבית" ובכך יתקיים וביערת הרע מקרבך במלוא מובן המילה (תוקף וקורבן).
העניין שכשזה מגיע להורים, אין בכלל התייחסות על להעמיד אותם לדין ולא בקטע של להאשים אותם אלא באמת לעבור תהליך עם אדם חיצוני חזק וישר לב, ובמקרה שלי ההורים לא משתפים פעולה אפילו לא לראות פסיכולוג, בעניין זה אני אציין שבד"כ כשהאבא אלים אז גם האמא מפחדת ממנו ואין גיבוי ממנה וגם עם זה קשה לאחים. ואז יוצא שאין כאן שום ביעור. האבא גם אם יפסיק לכעוס ורק יסתכל במבטים קשים ובחוסר כבוד זה לא מרגיש שהוא השתנה כלפינו כי היחס המשפיל שלו הוא בנפשו. ויחס מזלזל לאח שלא הולך בתלם שההורים רוצים זה פוגע באחים כי זה מפחיד את הילדים ללכת בתלם מריצוי ומוריד אותם נפשית.
זה אולי נשמע לרב מוזר כי אני כביכול גדולה אבל לצערי יש לזה השפעה גדולה עליי וגם על האחים האחרים. כמה שאני אומרת לעצמי ולהם שיבנו עמוד שדרה מול ההורים וישכחו מהעבר זה ממש לא קל.
לסיכום.
מה עושים? האם במקרה כדאי לנתק קשר עד שנקום על הרגליים, אם הם מסרבים ללכת לפסיכולוג, כבר ניסינו הרבה בעבר לדבר וזה לא הצליח בין היתר כי חלק מהאחים, לדעתי, עדיין קורבנות וההורים בקלות יכולים לשכנע אותם שמה שהילדים אומרים שפגע בהם לא אמור לפגוע או לגבי העבר שאחרי שהם מדברים על אירועי אלימות קשים הם יוצאים ואומרים שזה המצאות למרות שכמה זוכרים אותו דבר, וגם כי הם לדעתי לא מצליחים להתמודד עם הדברים הקשים ואין להם אף אחד שילווה אותם חוץ מהם אחד את השני אבל הם מגבים את עצמם ומכחישים? אולי לעזוב בכלל את העבר ולהתמקד אך ורק בהיום? ואם לא לנתק, האם מותר לסרב לבוא לחגים אם כל האחים מרגישים שזה מוריד אותנו למשל גם לראות שהם לא מכבדים את אלו שחלשים בדת כביכול והערות או פשוט להבין שהם לא ישתנו ואז מה המינימום לעשות משום כיבוד אב כדי לא להיפגע? עד כמה עליי לעזור לתמיכת האחים האחרים בבחינת לא תעמוד על דם רעך אם זה לוקח לי כוחות נפש ואין לאחים כסף לממן פסיכולוג להתמודד עם דברים, חיי לא קודמים? כמו כן, האם הערות פוגעניות הם אלימות ומהי הדרך המכבדת אך תקיפה ביותר למחות?
תודה מקרב לב על תשובתך
ואני ממש מעריכה את פועלכם, הרב בתשובתו הקודמת החזיר לי את האמונה ב"עשה לך רב" ובכך שהדת והתורה מחוברת לחיים.
ממש תודה.
אחת ששואלת.
תשובה
שלום וברכה
אני מצטער על העיכוב בתשובה. אני לא מספיק לעשות את כל הדברים החשובים.
כואב לקרוא את מה שאת כותבת, אך אלו החיים, ואתייחס לנקודות השונות שהעלית.
נושא כיבוד אב ואם מול העצמיות האישית עלה פעמים רבות בשו״ת זה. יסוד ההלכה הוא שמצוות כיבוד אב ואם אינה הופכת את הילד להיות משועבד להוריו, ואינה מתירה להוריו לשלוט בו, לעלוב בו ולפגוע בו. יסוד ההלכה הוא ש״חייך קודמים לחיי חברך״, ו״שלך קודם לשל כל אדם״, ולכן נפסק במשנה כי ״אבידתו ואבידת אביו - אבידתו קודמת״.
על כן, אסור לילדים לבזות את ההורים, אולם אין מצוות כיבוד אב ואם מצווה על הילדים להשפיל את עצמם ולסבול מהעובדה שהוריהם נוקטים כך. לא זו בלבד, אלא שאסור להורים לעשות מניפולציות על הילדים, ולתבוע מהם התנהגות מסוימת בשם מצוות כיבוד אב ואם, אם הדבר מהווה למעשה כסות וכיסוי לניסיון השתלטות על חייהם של הילדים.
ואשר על כן, טוב יהיה אם תנהגו מחד גיסא בהתנהגות לא פוגענית כלפי הוריכם, אך בד בבד תבנו את חייכם ותשקמו את כל הפגיעות שנפגעתם, ואפשר שדווקא זה יאפשר לכם גם לפתוח דף חדש עם הוריכם.
לשון הרע הוא מהדברים החמורים בתורה, ויש להקפיד על כך מאוד. ברם, באותו פסוק בו נצטווינו על לשון הרע נצטווינו גם ״לא תעמוד על דם רעך״, ועל כן קיימת חובה הגנה על נפגע והצלתו מייאושו. צריך לנווט בחכמה בין שני הדברים, אך באופן כללי יש לדעת כי הגנה על נפגע אינה לשון הרע, כי כאמור התורה עצמה מצווה בקשר שבין שתי המצוות האלה, ואומרת (לפי הפירוש השני של החזקוני) ״לא תלך רכיל בעמך (אבל במקביל) לא תעמוד על דם רעך״.
לא כל כך הבנתי את כל הדיון בנקודה השלישית. על אירועים מסוג זה במשפחה לא ניתן להעמיד לדין, וגם הדין אינו המקום המתאים לדיון בו. ילדים גם לא מסוגלים לכפות את הוריהם ללכת לטיפול פסיכולוגי. הם רשאים לנתק מגע אם הם נפגעים, הם רשאים לדון ביניהם כיצד לגבות האחד את השני ולחזק האחד את השני וכדו׳, ואכן לחפש דרכים בהם לא ניתן יהיה להפעיל מניפולציות על הנפגע.
ואפשר שדווקא החיזוק שתחזקו האחד את השני הוא זה שיאפשר לכם לעמוד מול ההורים, ואז ביחד למצוא דרכים הנובעים מחוזקה ולא מחולשה.
וכמובן, כפי שכתוב לעיל, חייך קודמים. ודווקא מתוך כך תוכלי לפעול.
כל טובו ומציאת שלום וברכה