שאלה
שלום..
כשהייתי באולפנה, ובכללי בתקופות בחיים,
חשבתי שאני צריכה לבוא מושלמת לתפילה, ושכל יום שאני מתפללת
ויש בי חס ושלום חטאים\מידות לא טובות\וכו'
התפילות שלי לא מתקבלות והן "תפילות לא טובות"
אבל ב"ה היום באמצע תפילת 18, עלתה בי תובנה שדווקא עכשו שאני מתפללת
מהמקום החסר שלי-זו עבודת ה'.
על מה בדיוק הייתי מתפללת אם לא הייתי חסרה?
מה היה רלוונטי במילים "השיבנו אבינו לתורתך"? "רפאנו" "סלח לנו אבינו" וכו'
דווקא *מהמקום שלי* אני באה להתפלל והתפילה הרבה יותר אמיתית ועושה רושם (אם אני מתחברת למקום החסר הזה ומודה בו)
זו תפיסה נכונה? אני יודעת שזה "טעם" למצוות התפילה, וצריך להתפלל גם שלא מבינים:)
תודה רבה
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום
זו אמת, תפילה היא ערגת האדם לאלוקיו, הבעת הרצון האלוקי דרך ליבנו בשפתנו- השבת המשפט, קיבוץ הנידחים, מקדש, מלכות, רפואה וברכת שלום בישראל.
כאשר אנו מבינים את המציאות החסרה, אנו מגיעים מתוכה להשתוקק בכנות למימוש האידיאלים המרוממים שבתפילה, שהם רצון השם.
יחד עם זאת, בעודנו מתחילים משבר וחסרון, אנו ממשיכים כלפי מעלה, לאופק מבהיק ואלוקי, לעולם שלם וזורח.
בתפילה מכירים בחסרוננו, וגם חולמים על העתיד השלם. מידות אלו משלימות זו את זו.
כל טוב