שם: עידית שילה
עיסוק: דיקנית הסטודנטיות במכללת אורות ישראל, מרצה ביהדות וחשיבה הכרתית ('ימימה').
קצת על התיק שלי: לא מדובר בתיק אחד אלא בארבעה תיקים לפחות שאחד מהם נבחר בכל יום לפי היעד, הצבע ומצב הרוח. הרבה פעמים מצטרף אליו גם סל קטן צבעוני ומקושט.
צילום: ללא
הפריט הכי שימושי: הטלפון הנייד, הקשר עם אהוביי.
כיפי: חומרים להכנת דייסת קווקר מפנקת- קווקר טחון, צימוקים, אגוזים ושקדים.
חשוב: סידור. את הארנק והנייד אני מעבירה בין התיקים, ואת שאר הדברים אני מסדרת על פי התוכנית של היום, אבל סידור עם תהילים יש בכל תיק באופן קבוע. לא זזה בלי זה.
צילום: ללא
חיוני: הקלסר שבו החומר ודפי המקורות שאני צריכה ללמד. כבר ראיתי שאני מסתדרת גם אם שכחתי את הארנק והנייד, אבל אם שכחתי את החומר זה מאתגר מאוד. וגם זה קרה.
מביך: פרי שהבשיל ולא נאסף. חשבוניות שרציתי לעבור עליהן וכבר אבד עליהן הכלח.
מיותר: בעלי טוען שהפריט הכי מיותר בתיקים שלי הוא הרוכסן, כי אני אף פעם לא סוגרת.
פריט עם סיפור: הארנק והתעודות. חוזרת מהרצאה באילת עמוסת קניות, מגיעה לשדה התעופה ומתבקשת להציג תעודה מזהה. מסתכלת בתיק ואין ארנק. מתחילה לנבור בחבילות, מפרקת כל שקית - ואין. רחמיו של נהג המונית נכמרים עליי והוא נוסע לחפש את הארנק בחנות האחרונה שהייתי בה, וגם שם לא נמצא. בשדה זו סאגה שלמה, בהתחלה טוענים שאין מצב לעלות למטוס בלי תעודות. עולה לדרגים גבוהים, ובאמצעות כל מיני מסמכים ושכנה טובה שרצה לצלם אותם בבית ולשלוח בווטסאפ עולה בכל זאת למטוס. תוך כדי גיוסו של בעלי שיחיה לבוא לאסוף אותי מנתב"ג הביתה מתפללת לזכות במציאה, אך מקבלת את הדין באהבה. יש סוף טוב לסיפור הזה. אישה טובה מפתח תקווה מצאה אותו באילת וכשהיא חזרה משם זכיתי בו מחדש.
לסיכום: כל תיק הוא תיק בפני עצמו.