יום אחד עבר, ועוד יום, ומבלי ששמנו לב סוף השבוע התקרב. בדרך כלל אני מחכה לסוף השבוע בכיליון עיניים והפעם כמובן ממש לא... בזמן כניסת השבת כשאני בחו"ל, זה הזמן שבו אני הכי מתגעגעת הביתה, ובמיוחד כשהילדים לא איתי. הפעם התמודדנו עם קושי נוסף והוא שמירת השבת על האוניה. השותף שלי למסע הוא "נוסע מתמיד", ובמהלך השנים למד דרכים שונות להתמודד עם הקושי. כדי להימנע משימוש בכרטיס המגנטי שלנו הוא הצטייד מראש בסרט הדבקה חזק במיוחד ולפני שבת הדביק רצועה על החלק הפנימי של המשקוף הדלת, כך שמבחוץ אף אחד לא יכל לדעת שהדלת כלל אינה נעולה.
השבת שלנו התחילה באירוע מאד מיוחד ומרגש (וחבל שלא השתתפו בו יותר אנשים). בחור נידח בעולם (אולי לא מאד נידח בעצם...) בחדר קטן באוניה מאד גדולה, נערכה קבלת שבת די חשאית. כל כך חשאית שאפילו מי שהיה אמור להגיע לא ידע כנראה על קיומה. אנחנו, שעברנו מדי יום בדייקנות על כל הלו״ז של הפעילויות על הספינה, הגענו לשם יחד עם עוד קומץ של יהודים מבוגרים. במרכז החדר, בסמוך לכלי הנגינה של התזמורת, ניצב שולחן ועליו בקבוק יין, חלות, שני נרות (מלאכותיים) וערימת סידורי תפילה (שהתגלו כסידורים של הקהילה הרפורמית). כמובן שיצא לנו די הרבה לשמוע פה אנשים שמדברים בעברית ולזהות ישראלים לידנו, אך בדרך כלל לא יצרנו איתם קשר. אולי בגלל הזמן המיוחד של כניסת השבת והגעגועים הביתה, היה מאד מרגש להתכנס יחד עם אנשים ששהינו עמם כבר מספר ימים על הספינה בלי להכיר, ולגלות את המשותף בינינו, כאשר כל אחד מאיתנו הגיע מקצה אחר של העולם. אני לא חושבת שיש עוד עם כזה בעולם וזו היתה התרגשות ותחושה של שייכות באוניה עם כל כך הרבה אנשים זרים.
קבלת שבת על הספינה צילום: רונית שושני
אל הספינה אסור להעלות נוזלים, ולכן לא יכולנו להביא יין לקידוש מהבית. פתחנו את הבקבוק הסגור ולקחנו לחדר יין שיספיק לנו לקידוש במהלך השבת וגם להבדלה. לשאר המשתתפים לא ממש שינה שעדיין לא נכנסה שבת והם ערכו את הקידוש בקבלת השבת. עדיין היה עוד הרבה זמן עד שבת אז הספקנו להגיע אל חדר האוכל בזמן כדי שיכינו לנו את האוכל לפני שבת. הופתענו שהארוחה כללה גם חלות טעימות במיוחד!
בהמשך השבת אכלנו בעיקר ירקות, פירות ו״אוכל של מטוסים״, וזה היה די מבאס.
על האוניה שלנו היתה קבוצה מאורגנת של נופש כשר. עד שבת לא כל כך הרגשנו מה אנחנו מפסידים. בשבת הם נהנו מאוכל שבישל שף במיוחד עבורם, ולאורך המסע שלנו היה זה הזמן היחידי בו היו לי ספקות בנוגע לבחירה שלי שלא לשלם על התענוג היקר (מאד!).
לעומת זאת, בשאר הזמן נהנינו מהיתרונות של קבוצת הנופש הכשר על הסיפון. בזכותם היתה לנו ״מעלית שבת״. ליד המעלית המיוחדת היה תלוי שלט עם הסבר על כך שהיא עוצרת בכל קומה. יצא לנו פעם אחת לעלות בה, וכך ראינו שה"מנגנון" של מעלית השבת פועל באמצעות הודי שלוחץ מראש על כל הכפתורים וחוסם בגופו את העינית של המעלית, וכך המעלית עצרה לאורך שעות הפעילות בכל קומה מבלי שהנוסעים בה יחללו את השבת. אני לא יכולתי שלא לצחוק בזמן האנשים שעלו במעלית היו מתוסכלים ולא הבינו למה היא פועלת בצורה כזו, ולמרות שהמעלית מאד עמוסה היא עוצרת בכל קומה ללא סיבה.
מעלית שבת צילום: רונית שושני
בשאר הזמן השתמשנו ב״גויים של שבת״ משלנו שלא ידעו שהם כאלו כשהם לחצו על הכפתור של המעלית עבורנו. לפעמים היינו צריכים לעלות או לרדת קומה כדי להגיע אל היעד שלנו, ופעם אחת גם נתקענו במעלית לכמה דקות כי לא היה מי שילחץ עבורנו על הכפתורים. כשאחד העובדים נכנס הוא לא בדיוק הבין למה אנחנו סתם עומדים שם וקוראים, אך העיקר שהוא לקח אותנו ליעדנו.
הפעם הספינה עגנה וגם יצאה לדרך בזמני הערות שלנו אז עקבנו אחרי הנעשה וזה היה די מרתק. בגלל השבת לא יכולנו לצאת מהספינה ובילינו את היום בקריאה על הסיפון. באחת הפעמים שעלינו בחוסר ברירה במדרגות שמנו לב שיש שילוט שמוביל לחדר תצפית אל גשר הפיקוד של האוניה. היה ממש מרתק לראות את החדר שממנו שולטים באוניה ואפילו לראות את לוח התצוגה עם כל נתוני ההפלגה בזמן אמת, כפי שרואים אותם האנשים בגשר הפיקוד. כשהאוניה יצאה מן הנמל הלכנו מיד לראות את תפקודם של מנווטי הספינה, אך גילינו שלמעשה המסלול מחושב מראש וכולם די רגועים שם. אחד המלחים פסע מדי פעם אל השמשה והביט במשקפת שלו וזו היתה הפעילות שנראתה ה״מקצועית״ ביותר בחדר.
במוצאי שבת החפצים שלנו החלו להיערם ליד דלת הכניסה לחדר. ביום ראשון היה עלינו לפנות את החדר כבר בשמונה לפנות בוקר ולצאת מהאוניה עד תשע. את המשך היום עד הטיסה שלנו הביתה בילינו בברצלונה היפיפייה.
פרידה עם טעם של עוד צילום: רונית שושני
היה לנו שבוע עמוס וגדוש בהמון חוויות גם בזמנים של רוגע ושלווה. הייתי רוצה לומר שחזרתי הביתה רגועה ושלווה ועם רצון להישאר בבית לתקופה ארוכה, אך האמת היא שכבר בדרך חזור התחלנו לחלום על הנופש הבא.
יחד עם זאת, המרחק מהבית הביא אותי לגעגועים לילדים וגם להכיר תודה לכל אלו שעזרו לנו להגשים את החלום ואפשרו לנו לשוט בים הכחול בשלווה. הראשונה והראשית היא כמובן בתנו הבכורה, שממש כמו הקפטן של הספינה "לקחה פיקוד" וניווטה את ההתנהלות בבית כמעט לגמרי בעצמה, וריגשה אותנו בכך שנטלה את האחריות ומילאה אותה עד הפרטים הקטנים ועד הכניסה לבית שהיה מסודר ומצוחצח! גם ההורים שלנו הגיעו ממרחק ובהרבה חום ואהבה פינקו את הילדים כדי שירגישו בחסרוננו כמה שפחות. ועוד מילת תודה ענקית לחברים הטובים שלנו, שעוד לפני שיצאנו התעקשו שנשאיר את מספרי הטלפון שלהם, וגם במהלך השבוע שנעדרנו ביקרו, התקשרו וסייעו. כמובן שגם אצלנו התגשמו חוקי מרפי, כאשר במהלך השייט אחד הילדים שלנו היה חולה. התרגשנו כשכולם התגייסו והתנדבו ועזרו לנו כשהיינו זקוקים להם. ואולי זו התובנה החשובה ביותר שלנו מכל המסע הזה… אז אם אתם שואלים את עצמכם אם אתם יכולים לצאת למסע שכזה, הדבר החשוב ביותר שתבדקו הוא את מי שהשארתם בבית.
הראשון בספטמבר כבר כאן וזה בדיוק הזמן לסמן את היעד הבא. להתראות בשנה הבאה!!!