ההלכה מחייבת כל אדם שנתקל באדם מת לדאוג לקבורתו, וזאת כי מצוות קבורת המת נחשבת כ"מצוות עשה". את הקבורה יש לבצע בהקדם הניתן - חשוב להעניק למת את הכבוד הראוי לו ללא עיכובים מיותרים, כאשר לפי ההלכה אין לקבור בארון, אלא הדרך הנכונה היא להטמין את המת בקרקע כשהוא עטוף בתכריכים ושוכב על גבו.
שלבים בתהליך הקבורה
לאחר הורדת הנפטר לקבר כל המלווים עומדים מסביב ומכסים אותו באדמה. ברגע שהקבר מכוסה הבן (אם אין בן מישהו אחר מקרובי המשפחה) אומר תפילת קדיש יתום, ונהוג להישאר מעט ליד הקבר ולדבר בשבחו של הנפטר. עם תום הטקס מתאספים בני המשפחה וחברים בבית שנבחר ושם עורכים "סעודת הבראה". מנקודה זו בני המשפחה הקרובה נשארים לשבעה, כאשר יש מי שנוהגים לשבת על הרצפה, לפזר אפר על הראש, לקרוע את הבגדים ולכסות את המראות. בהתאם להלכה, ביום השביעי לקבורה נהוג להעמיד בסיס מצבה, ועל כן עוד במהלך השבעה נדרשים ליצור קשר עם קבלני מצבות מומלצים, ולו כדי לבחור מצבה מתאימה.
כבוד המת
בהתאם לחוקי היהדות, אין חונטים את הגופה אלא קוברים אותה באדמה. גישה זו קשורה לאמונה שבאחד מן הימים המשיח יבוא וכשזה יקרה המתים יקומו לתחייה. עוד נוסיף שאת מיטת הנפטר נוהגים לכסות בטלית האישית ובעת הקבורה לוקחים אותה בחזרה, וכאשר מדובר באישה מכסים אותה בסדין. בשלבי ליווי הנפטר לקבר יש שנוהגים לקונן (למשל באמצעות קינתו של דויד ליהונתן). שלב זה מסייע לחלוק את הכאב ובו זמנית להתחזק מהנוכחות של שאר המתאספים. בעת שלבי הקבורה אין לדון על דברים שאינם נוגעים לנפטר, כיוון שהתנהגות מעין זו פוגעת בכבודו - במקום זאת קוראים מזמור תהילים צ"א. עוד דגשים שמסייעים לשמור על כבוד הנפטר מתייחסים לאיסור הצגתו במערומיו ולאיסור (במרבית המקרים) ניתוח הגופה, במיוחד אם חוששים שחלקים פנימיים יושלכו.
מיקום הקבר
המשנה מלמדת אותנו שלא כולם מיועדים להיקבר באותו המקום, כך שיש להפריד בין נידונים למוות, בין חללי צה"ל יהודיים ללא יהודים ואף קיימות חלקות ייעודיות לשומרי שבת. באופן כללי הקבורה בא"י נחשבת לזכות גדולה, וזאת כי א"י קרובה לשערי שמיים. עוד בהקשר למיקום הקבר, נציין שהתלמוד הירושלמי מלמד אותנו שאין לפתוח קבר לצורך העברת העצמות, אם כי כן קיימים מקרים מקלים, ולו כי מבקשים להעביר את הנפטר לקבר משפחתי שנחשב יותר מכובד.
מעפר באת ואל עפר תשוב
עם השנים יותר קשה להשיג קרקעות עבור קבורת שדה, ועל כן קבורה רוויה אט אט תופסת תאוצה, פתרון שהוביל את ראשי החברה קדישא לבחון מענה הלכתי. בחינת הנושא העלתה מגוון פתרונות. אחד מהפתרונות מתייחס לקבורת מכפלה. במקרה זה כורים קברי קבע עמוק באדמה, כך שבתחתית קוברים אדם אחד (מכסים אותו בעפר ובאבני גולל) ומעליו קוברים אדם נוסף. אופציה אחרת מתייחסת לקבורת קומות (קבורת סנהדרין). בשיטה זו נעזרים באולמות קבורה שבהם מוכנסים הנפטרים לכוכים, כולל מיטות מיוחדות. עוד אופציה מכונה "קבורת על" והיא מיועדת לאנשים שמבקשים להיקבר מעל בן משפחה שמצוי בקבורת שדה בודדת. פה נחדד שלמרות שרבים מהחרדים חוששים שאין ההלכה מאשרת קבורה רוויה, הרי שמדובר בטעות, ואם נחזור לפסיקה ההלכתית של מרן הגאון (מופיעה בספרו "ילקוט יוסף"), נמצא שאכן מותר להיעזר בקבורת קומות.